לכל אחד יש חלום על מקום. החלומות שונים זה מזה ממש כמו שהחולמים שונים זה מזה. אחד מפנטז על איי גלפגוס, שם יוכל לראות פינגווינים וכלבי ים ולהרגיש לבד בעולם, אחר מפנטז על העפלה על האוורסט בקור מקפיא רק כדי לראות את הזריחה מעל אחת הפסגות המושלגות ולהוכיח לעצמו שהוא עשה זאת. כמו שכל אדם הוא תבנית נוף מולדתו- כך גם כל חלום הוא תבנית גיל, מצב כלכלי, חינוך ונסיון חיים.
החלומות שלי על מקומות אחרים- הם לא אקזוטיים, לא נועזים ולא מרחיקי לכת. לא כרוכה בהם סכנת חיים ואין בהם בעלי חיים נדירים או דממה מושלגת. החלומות שלי הם אורבניים. ערים סואנות. אנשים זרים. תערוכות מעוררות דמיון וארוחות מעוררות חיך.
חלום אחד כזה התגשם לי השבוע, יותר במקרה מאשר בתיכנון מושכל.
צירוף הנסיבות הביא אותי לגור במשך שלושה ימים בתוך חלום אורבני. מעוצב, יפיפה, מעורר חושים וממוקם בצנטרום של הפיילה.
הכוונה המקורית היתה לערוך ביקור נוסטלגי ברוטרדם, העיר שבה גרנו בתקופת לימודינו במשך חמש שנים. רצינו לגור קרוב ככל האפשר לדירה הצנועה שבה גרנו אז, בסוף שנות הששים ותחילת השבעים, המקום הכי קרוב לדירה ההיא היה ההילטון, המלון שנשקף אז מחלון המטבח שלנו, אבל מכיוון שהמחיר היה בשמיים, חיפשתי אלטרנטיבה והודות לאלוהי האינטרנט, הייתה לי הארה. לגור בדירה שכורה במקום בבית מלון.
נסיון עם דירות שכורות כבר היה לנו ממקומות נחמדים בפריס, ברלין וניו-יורק, אבל לשני לילות? זה פרק זמן קצר מדי שלא תמיד ניתן להשגה.
העקשנות והסקרנות הבלתי אפשריות שלי הביאו את האופציה המסקרנת: דירת סטודיו במרכז רוטרדם, שתי דקות מהבית שבו גרנו פעם, במרכז השוקק של רוטרדם,
הצילומים של הדירה באינטרנט נראו יותר מדי טוב בשביל להיות אמת, ואני כבר צברתי מספיק נסיון בפענוח תמונת חדר שצולמה מזווית מחמיאה במיוחד שכל דמיון במציאות בין הצילום למקור הוא מקרי בהחלט.
אבל הפעם זה נראה שונה: שטח הדירה היה אמור להיות 45 מטר, שאיך שלא תסתכלו על זה- זה מספיק גדול, מטבח מצוייד, והעיקר דירה חדשה לגמרי שזה עתה הושקה. לא רציתי לפתח ציפיות מרחיקות לכת, אבל הייתי סקרנית מאוד.
מה שראינו כשפתחנו את דלת הדירה עלה בהרבה על כל דמיון.
דירה בקומה האחת עשרה, הממוקמת במרכז העיר, כל כך חדשה שעדיין היה באוויר ריח של צבע טרי. מוקפת חלונות שקופים בגובה כל הקיר משלושה צדדים, מעוצבת עד הפרט האחרון שיצא ממגזין עיצוב 2013 והכול מתוצרת Allessi הנחשבת לטופ דיזיין.
השהות בדירה הזאת היתה חוויה שלא תישכח. לראות את השקיעה מהקומה ה-11 יורדת לאט לאט על העיר, לראות את הבוקר עולה בדמדומי השחר המבהירים בהדרגה. חוויה שלא מהעולם הזה, מה עוד שנגד כל הסיכויים גם קבלנו מזג אוויר בהיר שהגדיל את הראות עד קצה האופק.
עכשיו, אתם בטח תרצו לדעת מה המחיר של מקום בגן עדן לשני לילות- נכון? ובכן, גם זה יבוא בהמשך עם הפרטים הרלבנטיים.
ועכשיו ניתן את רשות הדיבור לתמונות…

במסגרת המחקר שערכתי לתערוכה "הגברת עם החרציות" שאותה אצרתי במוזיאון העיצוב חולון, בפסח לפני שנה, נפגשתי לראשונה עם איורי האופנה הקסומים של לאה כהן, שעיטרו את הקטלוגים של גוטקס בשנות ה-70 וה-80.  האיורים המרהיבים האלה הצליחו להפנט אותי ממבט ראשון, כשהפכו תצוגה מסחרית של דגמי אופנה למעשה אמנות. העושר הצבעוני, שאיפיין את הסגנון הבארוקי של גב' גוטליב, וניכר ברבות מעבודותיה,  מאפיין כמה מן האיורים האלה, אבל כתב היד הייחודי של המאיירת – נשמר באופן ברור ומובחן. הסגנון של לאה כהן מגוון ומפתיע והוא נע בין איור מינימליסטי, עם מעט מאוד פרטים, בהשראה יפנית, לבין איור בארוקי עתיר צבעוניות ואקספרסיבי.  מין חיבור מופלא בין מזרח למערב, בין עושר לצמצום ובין אקספרסיוניזם מתפרץ לבין מינימליזם מרוסן. בכל האיורים הללו בולט האיזון בין כל מרכיבי הקומפוזיציה, שנשמר תמיד באופן מדוייק ומוקפד.

האיורים הקסומים האלה הוצגו בפרוזדור של מוזיאון העיצוב חולון, וכל מי שראה אותם- לא ישכח.

לאה כהן בביתה

מאז שגיליתי את איורי האופנה האלה בקטלוגים של 'טורנובסקי' חיפשתי דרך להכיר מקרוב את המאיירת המחוננת וכשהחלטתי להתחיל במחקר על מאיירי אופנה בישראל, התגבר בי הצורך לפגוש אותה ולדעת עליה עוד.

לפני כמה שבועות נשאו מאמצי פרי, כאשר מכרה משותפת הפגישה בינינו. הגעתי לדירתה היפה והמטופחת של לאה ופגשתי אישה מקסימה , שמדברת בשקט במבטא צרפתי עדין, ומשדרת תחושת תרבות מעודנת, בלבושה, באישיותה ובסביבתה.

בסופה של הפגישה הנעימה הציגה בפני לאה, חלק מהאיורים שעיצבה בעבור טורנובסקי, ביניהם כמה איורים מהקטלוגים של גוטקס וכמה סקיצות ואיורים ללוחות שנה אמנותיים.

סיפור חייה של לאה כהן כאמנית מחוננת, מתחיל בהיותה ילדה, כאשר ציירה המון, בכל הזדמנות ובכל מצב. את הכשרתה הראשונה בתחום קבלה אצל מורה פרטי, ולאחר שבגרה, עברה ללמוד בפריס בבית ספר לאמנויות. לאה ציירה בפריס וחלמה על ישראל, ויום לאחר שסיימה את לימודיה וקבלה את הדיפלומה שלה, ארזה את חפציה והגיעה אלינו.

בתחילת דרכה איירה למגזין 'את' ולעוד כמה מגזינים ישראלים, ואז קבלה הזמנה לאייר ספר ילדים בשם 'לעוף בחלום' שיצא לאור בהוצאת 'מסדה'. באמצעות המו"ל של ספר זה נוצר קשר בינה לבין 'טורנובסקי' , קשר שנמשך 37 שנה, כאשר בכל הזמן הזה הוציאה מתחת ידה לוחות שנה אמנותיים , כרטיסי ברכה, שקיות ומוצרי אריזה מיוחדים, וגם הקטלוגים של 'גוטקס'.

לפני כשנה פרשה לאה כהן מ'טורנובסקי' ועכשיו יש לה סוף סוף זמן להתמסר לבני משפחתה ולילדיה, שכולם עלו בינתיים ארצה.

לאה פרשה לפני חלק מהיצירות המופלאות שלה שנעשו בעבור 'טורנובסקי' לאורך השנים. קריאות ההתפעלות , וההקלקות הבלתי פוסקות על מצלמת האייפון שלי- לא הוציאו אותה משלוותה, והאיפוק האירופאי שלה – לא התערער.

אני שמחה לחלוק אתכם כמה מיצירות אלה לקראת חג הפסח הקרב.

אני מאחלת לכל קוראי הבלוג שלי  חג אביב שמח, הרבה פריחה ולבלוב מסביב, והרבה שמחה בתוכנו פנימה.

בניגוד גמור לכל אנשי הזבל המקיפים אותנו לאחרונה, ביניהם פוליטיקאי צמרת, זמר צמרת ועוד 'צמרות' מצמררות מסוג זה, היה לי השבוע עונג מיוחד לצפות ב'אנשי הזבל' המוצבים בפארק חיריה, הלוא הוא  'פארק אריאל שרון'.  כמה מחמם לב לראות את הצד האחר של ישראל. הצד החיובי, היצירתי, או אם תרצו את חצי הכוס המלאה, של הדברים היפים שמתרחשים בישראל ואשר אמצעי התקשורת משתדלים כמיטב יכלתם להתעלם מהם, מתוך מחשבת רייטינג טהורה הגורסת שאין ענין לציבור בכל מה שאיננו צהוב, מגעיל או מקומם.

צילום: אילה רז

צילום: אילה רז

צילום: אילה רז

פארק אריאל שרון הינו הפארק המטרופוליני הגדול ביותר בישראל והגדול מסוגו במזרח התיכון. הפארק, המוקם על הר האשפה שהיה בעבר מזבלת חיריה, הצליח להסב איזור מצחין ומעורר דחיה לגן פורח עם מזרקות מים, פרחים ועצים שהופכים אותו לאתר טיולים מושך ובלתי שגרתי.

אנשי השרות העובדים בפארק הם ידידותיים במיוחד, שמחים לעזור ומנומסים מאוד, ואתה פשוט חייב לצבוט את עצמך כדי להיזכר שאתה נמצא בישראל…

האמן הבינלאומיHa Schult, שביקר כבר עם מאות הדמויות של ה- Trash People, ברחבי העולם, החליט  להביא את תערוכת המחזור המרהיבה לישראל ולמקם אותה בפארק 'אריאל שרון'. זוהי אחת מהתערוכות הסביבתיות הידועות ביותר בעולם, שהוצגה עד כה  במקומות מיוחדים מאוד, כמו: הרי האלפים, החומה הסינית, הכיכר האדומה במוסקווה ,לה דפנס בפריז, הפירמידות במצרים, כיכר העם ברומא, אנטרקטיקה ועוד.

המיצג מכיל מאות פסלי אדם בגודל טבעי – העשויים מכ-20 טון של חומרים ממוחזרים, בהם ברזל, זכוכית, חלקי מחשב, פחיות ועוד פריטים ממוחזרים. על אף שהדמויות הן בגודל טבעי, האפקט המתקבל מהצבתם של פרטים רבים כל כך בשורות הוא מונומנטלי ומרשים ביותר.

איש זבל על רקע הנוף
צילום: אילה רז

מבט מקרוב אל החומרים שמהם מורכב איש הזבל
צילום: אילה רז

איש זבל מפחיות קוקה קולה. צילום: אילה רז

תקריב. צילום: אילה רז

למרות שהתערוכה מסיירת בעולם כבר כ-18 שנה, עדיין נראים אנשי הזבל במיטבם, עובדה פשוטה המעוררת מחשבות נוגות על כל הזבל שאנו משליכים ועל יכולתו להחזיק מעמד לדורי דורות. כי הזבל המושלך אינו מתפורר ואינו נעלם והוא נערם ומתאסף לכמויות בלתי נתפשות שמרעילות את הכדור האחד והיחיד  הזה שעליו אנחנו חיים.

צילום: אילה רז

אנשי זבל כמו חיילים במסדר צילום: אילה רז

אני מניחה שבפסח יהיה האתר הומה ואולי יהיה קשה להשיג חניה, אבל אל תוותרו, קחו כובע ובקבוק מים וצאו לדרך.  לא כל יום יזדמן לכם לפגוש בישראל אנשי זבל מהסוג המיוחד הזה.

שנים סירבתי לצאת לקרוז.  זה נראה לי סוג של חופשה דקדנטית, שבה אתה מוותר מרצונך על העצמאות שלך בבחירת המסלול והדרך, הופך להיות אחד מהעדר, ומתפשר על הצרכים האמיתיים שלך בגלל היותך חלק מקבוצה.

שירת הים

ויסטריה פורחת על קיר מתפורר בונציה

סנטוריני- האי שנולד מן התכלת

הבתים הציוריים של ונציה

כאן המקום להבהיר, שאני בלתי קבוצתית בעליל. אני מסוגלת להתעכב מול ציור מסויים במוזיאון זמן רב בעוד שעל פני האחרים אני חולפת במהירות. אני מוכרחה קפה חם כשכולם רוצים לשתות דווקא משהו קר, ונחרדת מהרעיון שאהיה מונהגת על ידי איזה מדריך עם דגל, שיקבע עבורי מה מעניין ומה לא, או כמה זמן מותר לי להתעכב מול יצירת אמנות מסויימת ומתי אני חייבת להתנתק ולהמשיך הלאה.

ונציה- מבט החוצה מהחלון במוזיאון פגי גוגנהיים

אם תקחו בחשבון את הנטייה שלי לחזור ולראות שוב ושוב יצירה מסויימת שאהבתי, להתקדם בכוון מנוגד למסלול המותווה בתערוכה ותוסיפו לזה את מגוון תחומי ההתעניינות האיזוטריים שלי, שביקורים במוזיאון טקסטיל, צעצועים, בובות או ביריד ספרים עתיקים, הם רק חלק מהם- תוכלו להבין שאני פשוט לא מתאימה לטיול קבוצתי, או שטיול קבוצתי לא מתאים לי. אתם רשאים לבחור את האופציה שנראית לכם ולמחוק את המיותר.

בין מים ושמים

ונציה של מסכות הקרנבל

אה, ועוד משהו. שכחתי להזכיר שאני בהחלט אוהבת למצוא את עצמי במקום שלא התכוונתי להגיע אליו, ולא פעם קרה לי שדווקא טעות בניווט- הפכה להיות החוויה שעשתה לי את היום…בקיצור, נראה לי שהבנתם את הפואנטה למה אני וטיול קבוצתי ממש לא הולכים יד ביד.

ונציה המופלאה

נוף דוברובניק שנשקף מהאוניה

הארמון של אליזבט (סיסי) בדוברובניק

קורפו- המקום הכי רגוע בעולם

ברי- בית אדום עם כביסה צבעונית

לקרוז הזה יצאנו במסגרת משפחתית והוא היה הפתעה נעימה מכל הבחינות. קודם כל המסלול הקסום: ונציה, בארי, קטקולון (אולימפיה), סנטוריני, פיראוס (אתונה), קורפו ודוברובניק.  המרחקים הקצרים בין הנקודות האלה אפשרו לנו למצוא את עצמנו כל בוקר במקום אחר, כך שבלילה ישנים באותו חדר ובאותה מיטה ובבוקר פוקחים עיניים לנוף חדש המוקף בתכלת מכל הכוונים. שנית, במקום לקחת טיול מאורגן של האניה, העדפנו ל'תפור' כל טיול על החוף למידתנו, כך שבאתונה, למשל, שבה כבר היינו פעמיים לא העפלנו שוב על האקרופוליס, אלא בילינו את מכסת הזמן הנתונה במוזיאון האקרופוליס החדש והמרשים ביותר. כך יכולנו לשתות קפה מעולה מול מקדש זאוס, ולצפות במטיילי הסיור המאורגן של הקרוז העוברים את המוזיאון כולו ביעף בדרך ליעד הבא.

מוזיאון האקרופוליס באתונה

ברי- טיול בעיר העתיקה

כך הלכנו עם והרגשנו בלי, כמו בפרסומת לחזיות של הנרי השמיני משנות ה-70…

פריחה אביבית באולימפיה- מולדת המשחקים האולימפיים

סנטוריני- כמו לטייל בתוך גלויה

סנטוריני

אני לא הולכת להשתפך כאן על הנופים עוצרי הנשימה שראינו, או על האביב שהשתולל מסביב וצבע את הכל בצבעים של ירוק, ורוד וסגול. בשביל זה יש תמונות. ואם תמונה אחת שווה אלף מילים- אז יקח לכם הרבה פחות זמן לצפות בצילומים מאשר לקרוא את הטקסט.

מסקנות: אם תרצו לצאת לטיול נופים ולא לבזבז זמן מיותר על נהיגה, גרירת מזוודות והחלפת בתי מלון- לכו על קרוז!

אבל לגבי טיולים אורבניים הכוללים ביקורים במוזיאונים- אני ממשיכה לחשוב כפי שחשבתי. ראו לעיל.

כל הצילומים צולמו על ידי אילה רז באייפון

אם המושג 'אופנה אלטרנטיבית' נשמע לכם  קצת כמו אופנה ניו-אייג'ית,  ממוחזרת, או מודפסת ב-3D, אתם טועים בגדול. האופנה האלטרנטיבית שלי רחוקה  מרחק רב מעידן שנות האלפיים, לא רק בזמן, אלא גם במהות.

האופנה האלטרנטיבית שלי נולדה בשלהי שנות השבעים, וליתר דיוק, בשנת 1976. היא נולדה על רקע המציאות התקופתית העגומה: מיתון גלובלי, משבר אנרגיה קולוסלי וקבוצות טרור אורבני (באדר-מיינהוף) שכולם ביחד וכל אחד לחוד לא הביאו שום דבר חיובי לכתוב עליו הביתה.  אפילו האופנה בתקופה זו תיזכר כאחת המכוערות בתולדות המאה העשרים. כי מה כבר יפה בעקבי פלטפורמה מגושמים, תסרוקות אפרו חסרות פרופורציה, חצאיות באורך ברך וג'אקטים משעממים?

האופנה האלטרנטיבית שלי אמנם קצת הקדימה את זמנה, אבל לא חוללה שום מהפך דרמטי מהסוג שהתרחש בישראל שנה יותר מאוחר והחליף את מפלגת העבודה במפלגת הליכוד… אבל המחשבות על האופנה האלטרנטיבית שלי הן נעימות ומעוררות גל של נוסטלגיה רווי בגעגוע מתוק.

איך נראתה האופנה האלטרנטיבית שלי? טוב ששאלתם. בכדי לענות לכם על השאלה הזאת אתם צריכים לחזור אתי במנהרת הזמן לשנת 1976, להתארח אצל אחת מהחברות שלי ולקבל כרטיס כניסה מיוחד שנראה כך:

כך נראה כרטיס הזמנה לתצוגת האופנה האלטרנטיבית שלי

הדגמים שיוצרו לעונה הקרובה, הוצגו, כל פעם בבית של מארחת אחרת, שהיתה חברה שלי, או חברה של חברה, ואת הדגמים האלה היה אפשר להזמין באמצעות הכרטיס במידות 38-44 ובצבע הרצוי.

יחד עם שותפתי, יעל שריג, קנינו כמות מסויימת של בדים, תפרנו כ20 -15 דגמים, ואחרי התצוגה הזמנו את המעונינות למדוד את הדגם הרצוי ולהזמין. המידה המבוקשת ביותר היתה 38 אבל היו לנו גם לקוחות במידות גדולות ואפילו גדולות מאוד.

מקרה אחד שאני זוכרת ולא לטוב, היתה אישיות בכירה שחשקה בחצאית מעטפת בנקודות שחור-לבן, שהיתה אז להיט היסטרי. אלא שהאריג הזה אזל. כדי לא לאכזב אותה (אישיות בכירה אמרתי?) לקחתי שתי חצאיות מעטפת מדגם זה בגודל 38 וחיברתי אותן לחצאית אחת בגודל 48.  אלא שאז הגיעה הגברת למדידה וגילתה שחצאית הנקודות היפיפיה לא נראית עליה כמו על הדוגמנית בגודל 38, וסרבה לקחת את החצאית

אני, שאף פעם לא הייתי סוחרת מוצלחת, הפסדתי מכירה של שתי חצאיות אבל לא התווכחתי עם הגברת..

אז מה היה אז כל כך מיוחד באופנה האלטרנטיבית שלי? הרעיון היה חדשני, המחירים היו טובים, הבדים היו בדי יבוא מעולים, הגזרות היו מצויינות והתפירה מוקפדת. רק את המחירים לא ידענו לתמחר.  ולמרות שהביקוש היה גדול והמכירות הלכו נפלא,  גילינו , כבר אחרי שנה, כי לא רק שאנחנו לא מרוויחות, אלא אפילו ממש מפסידות. מאחר שלשתינו לא היה גב כלכלי תומך, נאלצנו למכור במכירת חיסול את הדגמים שנשארו לנו, ומן הבדים המקסימים שנותרו אצלי, תפרתי אחר כך כיסוי מיטה לחדר השינה שלנו, וגם תיקים וכובעים שאותם שיווקתי באמצעות בוטיק ברחוב סוקולוב ברמת השרון.

שכחתי לציין שבתצוגות האופנה המאולתרות שלנו דיגמנו חברות, שכנות ומכרות, שנראו מעולה. בתצוגת האופנה כל אחת אחזה ביד אחת את מספר הדגם שהיא מציגה והאווירה  היתה כיפית ומפרגנת.

האופנה האלטרנטיבית שלי היתה חריגה על רקע התקופה. לא היו אז מכירות בבתים ולא ירידים שבהם מעצבי אופנה יכלו להציג את מוצריהם. הבגדים בחנויות היו מאוד יקרים, ולא כל אחת יכולה הייתה להרשות לעצמה לרכוש בגד מוכן. מצד שני, הבזארים בשוק הכרמל ובשוק בצלאל מכרו סמרטוטים. לכן הנסיון שלי היה נסיון מעניין שהיה יכול להתפתח לו היו לי כשורי שיווק אלמנטריים…

בסופו של דבר, נשארו לי קצת חובות והרבה זכרונות נעימים כך שהמאזן יצא חיובי.

רחלי, שכנתי, בשמלת פולקה-דוט בגווני שחור-לבן. המספר שהיא מחזיקה ביד, ממש כמו בתצוגת אופנה בפריס.

רחלי בחליפת שני חלקים לבנה.

דורית, הקוסמטיקאית שלי, בשמלת כתפיות.

אורלי שלמדה אצלי בסדנת תפירה, בדגם נוסף.

עדנה, הדוגמנית המקצועית, חברה של חברה, שדיגמנה בהתנדבות

עדנה ב-2 חלקים.

אורלי בשמלת טריקו

אני מתבוננת עכשיו באלבום התמונות של התצוגה והדגמים נראים לי ממש יפים ורלבנטיים.

האם גם לכם הם נראים כך, או שזאת רק  הנוסטלגיה שמדברת מגרוני?

קשה מאוד להגדיר את המושג ישראליות כשזה נוגע לעיצוב, ועוד יותר מכך כשזה מתייחס לעיצוב-אופנה. כי מהי בעצם ישראליות באופנה? מושג חמקמק, רב פנים, רב שכבות ורב פירושים. לאורך 66 שנות קיומה של מדינת ישראל הצליחה האופנה המקומית רק פעם אחת להמציא את הישראליות במיטבה, זה קרה בין 1967 לבין 1973, תקופה  מכוננת בתולדות מדינת ישראל, התקופה שנמתחה בין החלום שנחלם במלחמת ששת הימים לבין ההתפכחות ממנו במלחמת יום הכיפורים.

אבל, כאן ברצוני להתחיל דווקא בהגדרה הפוכה: מה זה לא. ישראליות זה לא מגן דוד רקום/מודפס על הבגד, לא מנורה, לא מזוזה ולא חמסה. ישראליות זה גם לא בגדי רועים ולא בגדי הורה. ישראליות זה בהחלט לא שמלות ערב מסאטן ואורגנזה, ועם כל הכאב, זה גם לא זר קבורה כאביזר קישוט.

ברור  לי  שלהגדיר  מה איננה ישראליות- זה החלק הקל. השאלה הקשה היא כמובן איך להגדיר מה היא כן כשזה נוגע לאופנה. ולכן, דווקא משום שזה קשה, מסובך, רצוף מכשולים וטומן מוקשים לכל אורך הדרך- יש לי מלוא ההערכה לרן שבני, ראש המחלקה לעיצוב אופנה ולצוות המנחים של פרויקט הגמר שלא חששו להתעמת עם הנושא הקשה הזה. כי לדעתי, האקדמיה היא המקום הנכון להתעמת עם שאלות מהותיות מהסוג הזה וגם אם תוצאות העימות לא כולן מוצלחות, הרי שעצם ההתמודדות, חיפוש הדרך, בדיקת האופציות השונות ושלילתן, או קבלתן, היא מטרת הלימוד האקדמי. הצבת הבעיה וההתנסויות הכושלות חשובות לא פחות ואולי אפילו יותר מהתוצאה. אני זוכרת את דבריו של צורי גואטה, מעצב טקסטיל בוגר שנקר, זוכה פרס אנדי ופורץ דרך, בכנס שנערך במדיטק חולון, במסגרת שבוע העיצוב, לפני כשנתיים, שאמר: "הכי הרבה למדתי מהכישלונות שלי לאורך הדרך. כל ניסוי לא מוצלח וכל "תאונה עיצובית" הובילו אותי למקום הרבה יותר מעניין מזה שרציתי להגיע אליו".

סטודנט מוצלח, הוא סטודנט שמעלה שאלות קשות ומחפש להן פתרון לא שגרתי, על אף הסכנה להסתבך, או למצוא פתרון חלקי, או אפילו לא להצליח. הוא יהיה זה שישבור את הקרח. שיביא משהו שונה ואחר. ההליכה על בטוח במהלך הלימודים, היא בעיני החמצה של תהליך הלימוד גם אם התוצאה שתתקבל תהיה מרנינה.

אבל, נחזור לישראליות. אני חושבת שאין שום בעיה לזהות ישראלים בחו"ל, אפילו אם אתם לא שומעים אותם ורק מביטים בהם מרחוק. תמיד יהיה בלבושם משהו מרושל, זרוק, לא מהוקצע ולא מסוגנן. מצד שני, יהיה אצלם, ובמיוחד אצלן, הרבה פעמים, משהו מוגזם מדי, "אופנתי" מדי, קצר מדי או ארוך מדי. זה נשמע אולי קצת פשטני, אבל עיגול הפינות, החיפוף המוצהר, הוא מאוד ישראלי, לא רק כשזה מגיע לעמידה בתור, או לנהיגה בכביש, אלא גם כשזה מגיע לאופנה. אז איך מסגננים חוסר סגנון? בערך כמו שמרבעים עיגול. לא קל. לא פשוט ולא חד משמעי.

על אף כל המכשולים שהדרך טמנה להם הצליחו רוב בוגרי מחזור 2014 להגיע לתוצאות מעניינות ומעוררות מחשבה. אמנם לא כל התוצאות היו מושלמות, אבל נזרעו כאן זרעים ראשונים של מודעות עצמית ומקומית, שאולי יצמחו בהמשך הדרך.

אציין כאן כמה מהדגמים שהצליחו לשכנע אותי באמירתם העיצובים:

מעין מנצ'ר, בקולקציה "משאלה מקומטת" הציעה מערכות לבוש מכותנה גולמית שהיה בהם חספוס ישראלי ואיזו שהיא זריקות מסוגננת. בהחלט מעניין ומעורר הזדהות, גם אם לא מושלם.

מעין מנצ'ר בקולקציה "משאלה מקומטת"

שאול פדידה, שעיצב בהשראת "המגילות", הגיע לתוצאה מוצלחת בעיקר בדגמים המונוכרומטיים בצבעי חול וחלודה, שנראו מאוד אותנטיים.

שאול פדידה בקולקציה "המגילות"

עדי ברקוביץ יצרה בהשראת "דרך האור של דני קרוון", מערכות לבוש מקסימות בפשטותן האסימטרית, וגם נקיות מעומס  מיותר, דבר מעורר הערכה, במיוחד אצל סטודנטית צעירה, המצויה בשלב שבו כל סטודנט מנסה להכניס בדרך כלל לקולקציית הגמר שלו כמה שיותר פרטים.

עדי ברקוביץ בהשראת דני קרוון

רעות מן בהשראת "שלושה דורות של צבר", הציעה קז'ואל גברי מאוד משכנע, אם כי עמוס מדי בעיקר לאורך השרוולים בפרטים מיותרים.

רעות מן בהשראת דרך האור של דני קרוון

ראויות לשבח, הן גם עבודותיה של אורטל יחזקאל, שיצרה זריקות, רישול וחיפוף מסוגננים בהשראת שמואל בק והשתמשה בחומרים מעניינים ובפלטת צבעים הרמונית.

אורטל יחזקאל בהשראת שמואל בק

לסיום, אני מאחלת לרן שבני, שלמען הגילוי הנאות עלי לציין שהוא היה סטודנט שלי בשנקר, ולצוות המורים במחלקה לעיצוב אופנה במרכז האקדמי ויצו  עוד הרבה אתגרים מעניינים ומעוררי מחשבה מסוג זה, גם בשנים הבאות. ולסטודנטים לאופנה הייתי מציעה לשנן את דבריו של צורי גואטה ולא לפחד  לעשות טעויות, אלא ללמוד מהן כמה שיותר.

חמסין כבד שרר ביום שבת 28 ביוני, 2014, בתל-אביב. 34 מעלות נמדדו בצל ובפריסקופ נערך שיח גלריה במסגרת התערוכה ' חיבור וחיבור ציפור' שהציגה רקפת כנען ואצרה דגנית שטרן שוקן.

האסוציאציה הייתה בלתי נמנעת. נושא ספרה של גבריאלה אביגור-רותם 'חמסין וציפורים משוגעות' התאים לאירוע, כאילו נכתב ממש בעבורו. כי בתערוכה המעניינת הזאת אכן הוצגו ציפורים משוגעות. לא שיגעון מנטלי, אלא שיגעון פיזיולוגי.  כל ציפור והשיגעון שלה: ציפור המתנייעת על גלגלים. ציפור בעלת שני ראשים. ציפור בעלת שלושה ראשים. ציפור על רגל אחת.  ציפור המצמיחה שיחים וקוצים במקום שממנו היא מטילה ביצים. ציפור עם זנב חתול וציפור עם מדחף של הליקופטר. וכל הציפורים המשוגעות האלה, כולל העורב הגדול והשחור, שנתלה בכניסה כשבפיו כדורים אדומים כדם והוא נראה כאילו נורה למוות באמצע סעודה דשנה, נראות כציפורים מתות, או מפוחלצות.

מבט אל התערוכה

ללא כותרת

כבר במבט ראשון מעוררות הציפורים  המון אמפתיה. כלפי מוגבלותן,  כלפי חוסר האונים שלהן, כלפי המומים הנוראים שהוטלו בהן. אבל במבט שני הן הופכות מציפורים טקסטיליות עשויות לבד בדיקור ידני, בתערוכת עיצוב,  לפואמה טקסטואלית על עיוותי הטבע ועל טבע האדם. על המוות כמכלה ומשמיד, מול המוות הבורא מחדש. אין אלה ציפורי שיר.  אלה ציפורים פואטיות. הציפורים האלה, הן מטפורה לכל מה שאיננו תקין, לכל שונה או אחר, לכל קצוצי הכנפיים המבקשים לעוף. וגם לאלה המבקשים לשלוף ציפורניים- אבל הציפורניים שלהם אינן דוקרות.  הן רכות ונכנעות.

ללא כותרת

ללא כותרת

ללא כותרת

ללא כותרת

התערוכה כולה מעידה על סימביוטיות נדירה בין האמנית, רקפת כנען, לבין האוצרת דגנית שטרן-שוקן וכתוצאה מכך, כל דבר מוצא את מיקומו המדויק: הצבעוניות המונוכרומטית של הלבן המלוכלך המאפיינת  את מרבית הציפורים, עם הנגיעות המדודות של ורוד, אדום, חום וירוק חיוור.  העיצוב המינימליסטי של כני התצוגה ומיקומם בחלל הגלריה. התאורה הרכה. חלל הגלריה המאפשר מינון מדויק בין היש לבין האין. בין הנפח שתופסים המוצגים לבין החלל הריק המקיף אותם.

ללא כותרת

פורטרט עצמי בשלושה חלקים

ולמרות שבמבט ראשון, הכול נראה מחושב, מאופק וממוסגר, המבט השני מגלה למתבונן כי הכול כאן בעצם חופשי ומשוחרר:  חופשי מגבולות ההיגיון, משוחרר מחשיבה לוגית, מתעלם מחוקי הטבע ומפנה עורף לידע הקונבנציונלי.

רקפת כנען ודגנית שטרן שוקן בשיח גלריה בפריסקופ

ועל הכול משוך חוט דק של הומור. ולמרות שיש כאן עיסוק בציפורים מתות, אין זה הומור מקאברי, ולא הומור מורבידי, אלא הומור המתובל  במידת מה של ציניות.  סוג של הומור מלנכולי, שנוגע עמוק בפנים, וגורם לצופה המתבונן לתהות על פשר הדברים, אשר לא לכולם יש פשר.

צילומים באייפון: אילה רז

אין הרבה רגעים בחיי שבהם יוצא לי לעמוד מול יצירתו של גאון, לראות  את היצירה שלו מקרוב, להביט בה בעיניים כלות, להתבונן בפרטי הפרטים המרכיבים אותה, להחליק באצבע רעבה על תפר נסתר ולהשתאות על המעוף, הדמיון, העומק, החזון והשלמות שאין דוגמתם.

רגע אחד כזה התרחש אתמול, יום רביעי, 2 ביולי, 2014, כשעמדתי משתאה מול יצירות המופת של איסיי מיאקה, בקומה התחתונה, במוזיאון העיצוב בחולון.

למרות שאני מכירה היטב את יצירותיו של מיאקה ולמרות שעקבתי אחרי הפיתוח הטקסטילי האחרון שלו באתר style.com  נפעמתי, התרגשתי והוקסמתי כשעמדתי מולן. ועל אף העובדה שאני בן אדם של מילים, כשאני מנסה לתאר לכם איך הרגשתי מול היצירות שלו בתערוכה – אני לא מצליחה למצוא מילים הולמות.

ולכן, אעבור, ברשותכם, לאינפורמציה בסיסית.

הקולקציה האחרונה של איסיי מיאקה שנקראת בשם  1325 נחשפת לראשונה במוזיאון העיצוב, חולון.

כל אחד מהדגמים בקולקציה זו נוצר ממארג טקסטילי מקופל ושטוח לחלוטין שהופך לפריט לבוש תלת-מימדי ברגע שמרימים את שוליו כלפי מעלה. את התערוכה יוצאת הדופן הזאת אצרו לי אדלקורט  (Lidewij Edelkoort ) ופיליפ פימאנו (hilip Fimmao), שהיה כל כך נחמד אלי, וכשראה שנפשי יוצאת אל הדגמים האלה, הסכים להדגים לי במו ידיו איך הוא מצליח להפוך את המארג המקופל, כהרף עין, לשמלה יפיפיה ואיך הוא גם מצליח ללא קושי, לקפל את השמלה המרשימה בתלת-מימדיותה, ולהחזיר אותה לצורתה הדו-מימדית.

הנה לפניכם הצילומים מהתהליך, ואני מתנצלת אם מרוב התרגשות זזה המצלמה שבידי והתמונות לא יצאו מספיק חדות…

כך נראית מערכת שני חלקים  כשהיא מקופלת

וכך  נראית אותה המערכת, כשהיא לבושה על הגוף

במקביל מתקיימת בגלריה העליונה של המוזיאון , התערוכה "קיפולים- ממלאכה מקומית לעיצוב עכשווי" תערוכה מעולה , ששווה רשומה בפני עצמה.

כל הכבוד למוזיאון העיצוב חולון, על תערוכה מעולה ומיוחדת במינה. ולגלית גאון, האוצרת הראשית של המוזיאון, מילה אחת קטנה לסיום: "Chapeau"

כנראה שאנחנו כבר אחרי המלחמה. כל יום שקט שעובר, מטשטש בי באיטיות את ההרגשה שהתקבעה בתודעתי אחרי חמש או שש הפסקות אש מדומות, שהנה הנה שוב מופעלת האזעקה וצריך לרוץ למקלט.   אני מנסה להיות אופטימית, אבל בזהירות ומבלי לשגות באשליות, כדי שלא להתאכזב. אמנם עדיין כל סירנה של אמבולנס או של מכונית משטרה מזכירה לי אזעקה, וכל בום מקרי מזכיר לי יירוט של כיפת ברזל (כי למזלי, אני גרה בכפר-סבא ולא בחוטף עזה), אבל אני מתחילה להפנים את המחשבה שהמלחמה הזאת כבר הסתיימה.

וכמה מר לי לחשוב שבעצם, אנחנו לא נמצאים אחרי המלחמה האחרונה, אלא רק אחרי עוד מלחמה, בפעם המי יודע כמה, שאחריה תגיע המלחמה הבאה במועד המי יודע מתי.

שלום? תזכירו לי מה זה…

אחרי 50 ימי לחימה, 72 הרוגים, מאות פצועים, פגיעות בנפש ופגיעות בנשמה- הסתיימה המלחמה הארורה הזאת, מלחמת דמים והרס,  שמישהו אצלנו מתעקש לקרוא גם לה, בשם החביב "מבצע". כאילו  שבין "מבצע צוק איתן"  לבין "מבצע קח שניים- שלם אחד!" יש דמיון מוחלט.

ורק אל תשאלו אותי מי ניצח במלחמה הזאת, כי במלחמה אין מנצחים- יש  רק מפסידים!

כמה אופטימית נשמעת לי עכשיו ההבטחה של חיים חפר בשיר "המלחמה האחרונה" שנכתב לאחר מלחמת יום הכיפורים: "אני מבטיח לך, ילדה שלי, קטנה/ שזאת תהיה המלחמה האחרונה".

וכמה מופרכים נשמעים השירים הרומנטיים ממלחמת השחרור, כמו  "האמיני יום יבוא", שכתב רפאל קלצ'קין: "ואז אדע לקרב יש טעם/ אף כי המחיר יקר מאוד/ כדי שיום יבוא אי פעם/ נוכל לנשום פה ולחיות". כמה עצוב להיווכח כי הקרבות אצלנו נמשכים גם כשאנחנו יודעים שאין סיכוי "שיום יבוא אי פעם שבו נוכל לנשום פה ולחיות". כן, אנחנו לומדים לחיות עם הידיעה הלא קלה, שגם אחרי המלחמה הזאת,  תמתין  לה, לרגע הכי פחות מתאים, אכזרית ומדממת, המלחמה הבאה.

בשנת 1970, גרנו ברוטרדם שבהולנד, כשעודד בני נולד.  זה היה אחרי מלחמת ששת הימים, ובעיצומה של מלחמת ההתשה. דני ואני למדנו ועבדנו וחיכינו ליום שבו נסיים את הלימודים ונחזור ארצה. חברינו ההולנדים לא יכלו להבין למה אנחנו רוצים לחזור לישראל כאשר המצב שם כל כך מסוכן. ובאחת השיחות שהיו לי עם חברתי הקרובה, ניקי, היא שאלה אותי איך אוכל לחיות עם המחשבה שהתינוק שלי יהיה חיל ויצטרך ללכת למלחמה. ואני עניתי לה בביטחון, שעד שהוא יגיע לגיל 18 כבר לא תהיה בישראל  מלחמה.  לא יכולתי אז להעלות על דעתי כי למלחמות הבאות אשלח לא רק את בני, אלא גם את נכדי.

בקיץ הארוך והמר הזה למדתי כי כשהתותחים רועמים לא רק המוזות משתתקות, אלא גם כל הפונקציות היומיומיות שמילאו את חיי. הכול נראה פתאום תפל וחסר ענין. לכתוב בלוג? בשביל מה! לעסוק במחקר על איורי אופנה? שולי ומיותר!  לצאת למסעדה?  נהנתנות שלא במקומה!

אז איך מילאתי את 50 הימים הארוכים והעצובים שעברנו?  בהתמכרות לטלוויזיה, בכעס בלתי נשלט כלפי הפרשנים שהסבירו איך לעשות את זה נכון, כאילו שמלחמה היא משחק כדורגל והם מתווכחים עם המאמן, ברחמנות מהולה בכעס כלפי האנשים המסכנים  בעזה, שלא עושים שום דבר כדי להתנער מהחמאס,  וגם, בבכי ללא שליטה, מול כל תמונה של לוחם שנפל.

בקיץ החם והמדמם הזה הבנתי שהצער על מי שנפל בקרב אינו שוכך ואינו נמוג, אלא רק מעצים, מול כל לוחם נוסף שנפל. שוב ושוב חוויתי את הרגע שבו הודיעו לנו, על נפילתו של אחי, עודד חן,  במלחמת ששת הימים. שוב ראיתי ברור וחד את לובשי המדים המקישים על דלתנו, ושוב שמעתי את הקולות, הריחות  והצלילים של הימים ההם, כאילו שהיה זה רק אתמול.

בקיץ האכזר והקופח הזה, התבססה בי ההבנה, כי  בניגוד לכאב על אב או אם שנפטרו- שהופך להיות יותר ויותר עמום ומתקבל בהשלמה ככל שעובר הזמן- הכאב על מותו של אח, שנפל בטרם עת, לא שוכך ולא יכול לעולם להתקבל בהשלמה. לא אחרי שנה וגם לא אחרי שנים רבות. זהו פצע פתוח שאיננו נרפא לעולם. הכאב הזה שיהיה מנת חלקם של אלה שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזאת, מוכר לי, ורק מי שחווה אותו על בשרו- יכול להבין בפני מה הם עומדים.

רק שלושה ימים של שקט עברו עלינו, וכבר אני יודעת: יעבור עוד שבוע, יחלוף עוד חודש והחיים שלי יחזרו למסלולם הקודם. שוב אשמח לכתוב בבלוג, אשוב להעמיק במחקר החדש שנזנח, ואשמח לצאת לאכול ארוחה טובה במסעדה, עם מישהו שאני אוהבת.

כי הכוח לחיות, חזק בנו, יותר מכל כוח אחר, והוא שמכריח אותנו, בין אם נרצה בכך ובין אם לא, לשוב לשגרה ולעסוק בדברים היומיומיים שממלאים את חיינו, וכך נמשיך ונחיה, בין תקוה לאכזבה ובין שמחה לעצב, לא רק  אחרי המלחמה הזאת, אלא גם אחרי המלחמה הבאה, ואחרי זאת שתבוא אחריה.

כבר יותר משבוע שאצלנו שקט. אין רקטות, אין טילים ואין פצמ"רים. אצל אחרים זאת מציאות מובנת מאליה-  אצלנו זאת שגרה מבורכת.

אני מתענגת על מטלות היומיום שנעשות במתינות ומתוך כוונה שלמה. אני נהנית מטעמי האוכל שנאכל לאט וללא חיפזון, אני ממלאת את ריאותי באוויר הסמיך  של סוף הקיץ ומשחררת אותו בהדרגה, תוך כדי  הרפיית  שרירי צווארי וכתפיי, שזמן כה רב היו מכווצים.

פתאום נראים לי האנשים מסביב חביבים יותר והעתיד מאיים פחות.

בית- זה איפה שהלב נמצא

בצעידת הבוקר אני מקשיבה בנחת לציוץ הציפורים בגינה הציבורית, ומצליחה להבחין בין המיית היונים לבין קריעת העורבים, ובין נקישות הנקר לבין  גרגור הבולבולים.

אני גומעת את השקט הפתאומי במתינות, בהתרכזות, בהנאה ובתודה.

מלנכוליה של סתיו קרב

בגינתנו מדקיקים פרחי הקיץ את גבעוליהם הבשרניים, צבעם העמוק דוהה והם כמשים לאט. עננים של סתיו, יחד עם אוויר ספוג לחות וחום של קיץ, נמזגים לתחושה מוכרת שאמנם הסתיו עדיין לא כאן, אבל הוא כבר ממש קרוב. מעבר לפינה.

קיץ 2014 כמעט מאחורינו.   ממרחק של זמן ייזכר קיץ זה כקיץ ארוך, מעיק, מתיש ומייאש, ובאוויר מסתופפת עדיין מועקה כבדה: מה צופן לנו הסתיו הקרוב? ומה- החורף שיבוא אחריו?

גדר חלודה שומרת סוד

העולם כולו ניצב המום וחסר אונים מול השינויים הדרמטיים המתחוללים באזורנו. יותר מדי רמזים מבשרים על פורענות הולכת וקרבה. המושגים 'מזרח תיכון חדש' ו' אביב ערבי' נשמעים עכשיו כמו סלוגן של קופירייטרים יצירתיים במיוחד, שמנסים לעטוף במילים מכובסות משהו שונה לחלוטין.

להוציא  מים מסלע

אבל, כל עוד השקט שמסביבנו נשמר- אני מתכוונת במודע לשגות באשליות. טוב לי להעמיד פנים שהכול בסדר וכך יישאר. נוח לי לטמון את ראשי באדמה, ולא מפריע לי החול שאני זורה בעיניי במו ידי.  אני לא רוצה לשמוע  עכשיו על ימי הביניים המתקרבים ולא על מלחמת התרבויות שבאופק. לא על המנהרות החדשות  בלבנון ולא על ארסנל הטילים המאיים של החיזבללה.

השקט שלפני הסערה

בלי שורשים שום דבר לא יצמח כאן (וינסטון צ'רצ'יל )

כל עוד השקט נשמר, אני רוצה להתענג במלוא חושי על השגרה המבורכת ועל השלווה המתוקה.

ומה שיהיה- יהיה!

צילומי אווירה: אילה רז

בין אם נרצה בכך ובין אם לא- הבורקה  היא כאן בשביל להישאר, ובתעשיית ה'שמטעס ביזנס'  האמריקנית- כל מה שהאנשים (או הנשים) ירצו לקנות- יימצא מישהו  שישמח לייצר זאת עבורם ולעשות מזה כסף. כך קרה גם  עם ה'בורקה' לנשים המוסלמיות. אמנם לבוש זה  נוגד את החופש הבסיסי של האישה, כובל אותה ומשאיר אותה בחשכת ימי הביניים, אבל זה לא מפריע כלל לתעשיין האמריקני ה'נאור' לייצר בורקות מכל הסוגים והמינים ולשפשף ידיים בסיפוק כאשר הקופה הרושמת משקשקת עם מכירת עוד ועוד בורקות. אותו תעשיין, שאשתו היא מן הסתם פמיניסטית נאורה, אינו מוטרד כלל מכך שהבורקה מנציחה את מעמדה הנחות של האישה המוסלמית, שעקרונות הלבוש שלה נקבעים לא על פי בחירתה או רצונה, אלא על פי חוקי השריעה.

בורקה מהקולקציה של ברברי לחורף 2013

עולם הכלכלה הגלובלי. מעולם לא היה ציני יותר.  שום ערכים לא מסיטים אותו מ'כלל הזהב' שהוא: לעשות כמה שיותר כסף ומה שיותר מהר. לכן, חנויות הביגוד מציעות למוסלמיות האמריקניות שלל דוגמאות של בורקה. וגם באירופה ניתן להשיג בורקה בכל דגם רצוי. אפילו חברות כמו 'ברברי' הוציאו לשוק בורקות בדגם משבצות אופייני וגם דונה קארן, הציגה קולקציה של בורקות יקרות ואיכותיות למי שיכולה או מוכנה לשלם.

חוקר התרבות, טיטוס בורקהארט (1908- 1984) שהתאסלם, טען, שחשיבות הלבוש בעולם המוסלמי היא בכך שהוא מצליח לבטל את הדימוי של הגוף האנושי ומאפשר למוסלמי ליצור לעצמו את הדימוי הרצוי. ומה עם המוסלמית? מישהו שאל אותה אם זה מה שהיא רוצה?

מעצב האופנה הטורקי, חוסיין שאלאיאן, שמצליח, כבר יותר משני עשורים, לבטא באמצעות האופנה את פילוסופית החיים שלו, הציג בשנת 1996, את הקולקציה המחאתית שלו בהשראת הבורקה.  בקולקציה זו הוא מתעמת עם זהות, נשיות וצניעות, כאשר שש הדוגמניות המציגות את הבורקה, לובשות כל אחת בתורה, פחות ופחות חלקים מן הבגד המסורתי עד שהאחרונה היא עירומה לגמרי ורק פניה מכוסות. בכך הוא הצליח להוכיח שלא משנה כמה חשוף יהיה הגוף הנשי- אם הפנים מכוסות לא ניתן יהיה לזהות אף דוגמנית, שכן, שזהותה נעלמה כליל.

בניסיון לעצור את לבישת הבורקה בחברה המערבית, אסר בית המשפט הצרפתי, בשנת 2004, על תלמידים ותלמידות בבית הספר להגיע לבית הספר עם סימנים דתיים כלשהם. באפריל 2010, נאסרה בבלגיה לבישת הבורקה במקומות ציבוריים. בצרפת נחקק באוקטובר 2010 חוק נגד כיסוי מלא של הפנים במרחב הציבורי. החוק המכונה "חוק הבורקה"‏^[41] מיושם מאז ה-11 באפריל 2011.

תצוגת אופנה של בורקות בחסות ביל מאהר

ובכל זאת, אופנת הבורקה עולה כפורחת. ובאופנה כמו באופנה, לפעמים המרווח שבין מקור ההשראה לבין הדגם הסופי רחוק כמו המרחק שבין הבורקה לביקיני. וכאן, הגענו ישר להמצאה המזרחית- מערבית חדישה: הבורקיני.

אז מה זה בעצם בורקיני? בורקיני הוא בגד ים המכסה בשלמות את הגוף ואת הראש חוץ מהעיניים. הוא עשוי מלייקרה גמישה ומאפשר למוסלמיות דתיות לשחות, או לפחות להיכנס למים. ההמצאה מיוחסת למוסלמית הולנדית, שניסתה להיכנס לבריכת שחיה בהולנד עם בורקיני ואילו שומר הבריכה מנע זאת ממנה בטענה שזה איננו בגד-ים. כמובן שסביב זה התחולל ויכוח ציבורי נוקב, שלא ניכנס אליו כאן.

באפריל, 2013, הציגה חברת "דיזל" את הניג'אב (בגד המכסה את כל הפנים חוץ מהעיניים) העשוי דנים על דוגמנית מקועקעת שלידה כתוב המשפט "אני לא מי שאני נראית!" הרעיון הוא של ניקולא פורמיצ'טי, שהצטרף לאחרונה לדיזל, ומבטא את המחאה הנשית האילמת בעת לבישת הניג'אב. הקונפליקט שבין הבורקה או הניג'אב, המנציחים שניהם את האפליה המגדרית, לבין הדנים המייצג את הדמוקרטיה באופנה – בא לידי ביטוי בדגם זה, המשקף  את התנגדות העולם המערבי לאסלאם הרדיקלי ולחוקי השריעה.  הדוגמנית הלובשת את הניג'אב כ'טופלס' , ללא חלק עליון, מייצגת בלבוש זה מחאה אנטי דתית חריפה.

הבורקה המחאתית של דיזל

ויש מי שחושב גם על דור ההמשך. חברת מאטל הוציאה לשוק בובות ברבי לובשות בורקה. ציניות בעולם הכלכלה הגלובלית כבר אמרנו?

בובות ברבי של מאטל בלבוש בורקה

הטרנד הכי 'קול' בעולם המוסלמי, שאותו לובשות הפשניסטות המוסלמיות,  חובבות האופנה, הוא Hijabistas ערבוב של בגדים מוסלמים מסורתיים עם ג'ינס ועם פריטי אופנה גבוהה ונמוכה. בלוגים בנושאי אופנה מוסלמית המציגים לבוש מסוג זה, צצים ונעלמים מהר (מעניין למה?) אך תצוגות אופנה המציגות  בורקה וחיג'אב בואריאציות שונות מתקיימות  במזרח ובמערב.

בורקה כלבוש רומנטי של המותג  הנורווגי 'מרקד מוסקבה' Marked Moskva

בשנת 2011 הושק מגזין הנשים המוסלמי 'אללה' (אוקסימורון בפני עצמו) ובדובאיי נעשים כל המאמצים כדי  להפוך את האמירות העשירה לבירת האופנה המוסלמית.

ויש גם אופנת פאנק מוסלמית, בהשראת ספרו  של מישאל מוחמד נייט (Michael Muhammad Knight) שנקרא 'The Taqwacores' v העוסק בחריגים בעולם המוסלמי. ומתברר שיש לא מעטים כאלה. בהשפעתו, הציגה טסנים סאייאר (Tesnim Sayar), מעצבת אופנה דנית צעירה, ממוצא מוסלמי,  גרסה משלה למוסלמית פאנקיסטית, הלובשת בורקה המכסה את זרועותיה, רגליה וגופה, אך חושפת את פניה וחובשת על ראשה ברדס פאנקיסטי אופייני.

בורקה של המותג הנורווגי מרקד מוסקבה

ולסיום, קצת היסטוריה: כאשר המעצב הצרפתי פול פוארה, הציג בשנת 1911, בסלון הפריסאי שלו את 'מכנסי ההרמון' לנשים, נחשבו מכנסיים אלה לפריט אופנה נועז שאתגר את אופנת המערב הוויקטוריאנית, שהייתה באותה עת, שמרנית וחסודה.  מכנסיים נועזים אלה נלקחו מלבוש הנשים המוסלמיות והם מופיעים גם ב'סיפורי אלף לילה ולילה' כבגדים שלובשות הנשים בארמון החליף. כיום נראה הבגד הנשי המוסלמי, לעיניים מערביות, בלתי רלבנטי ונוגד את הקדמה, וזוהי בהחלט סוגיה מעוררת מחשבה. איך קרה שלפני כמאה שנה, נחשב הלבוש הנשי המוסלמי לנועז ופורץ דרך בעולם המערבי, ואילו כיום הוא מתקבל במערב, כרגרסיה אנכרוניסטית?

קשה שלא להעלות על הדעת, בהקשר זה, את מסעי הצלב, כאשר אירופה המתקדמת נסוגה בחסות  הנצרות הרדיקלית, מן הקדמה אל חשכת ימי הביניים.

לצערנו, רדיקליזם דתי קיצוני מעולם לא בישר טובות, לא אז ולא היום. לא בעולם הגדול וגם לא בישראל הקטנה.

מוזיאון העיצוב בחולון מציג תערוכה רחבת אופקים ומעוררת מחשבה: קוטור חדש, איריס ואן הארפן. אוצרים: מארק וילסון וסו-אן ואן דר זיפ.

7.3.2015- 22.11.2014

איריס ואן הארפן נולדה ב-5 ביוני, 1984, בהולנד. היא למדה עיצוב אופנה באקדמיה לאמנות ארטז 'Artez  ' בארנהיים וסיימה את לימודיה בשנת 2006. לאחר מכן עשתה סטאג' אצל אלכסנדר מק-קווין בלונדון. מתחילת דרכה המקצועית בלטה ואן הארפן בייחודה ומשכה תשומת לב מצד התקשורת ומצד אנשי המקצוע המובילים, כשהציגה בתצוגות האופנה, יצירות שלא היו דומות לשום דבר אחר שנראה עד אז. בשנת 2007, שנה לאחר סיום לימודיה, הקימה מותג עצמאי ומאז יולי, 2011, היא חברה אורחת במוסד הפריסאי המכובד 'Chambre Syndical

איריס ואן ארפן- שבריריות מפלדה

מאז סיום לימודיה היא הציגה בתערוכות בינלאומיות וקטפה פרסים רבים. ואן הארפן מציגה מדי שנה שתי קולקציות חדשניות ופורצות דרך שבהן היא משתפת אנשי מקצוע מתחומי האדריכלות, האמנות והמחשוב. התחום החדשני שבו עסקה כבר בקולקציית הביכורים שלה היה הדפסה תלת-ממדית, שאפשר לה ליצור גופים מרחביים מפולימרים ולשלב אותם ביצירותיה. שילוב ההדפסה התלת-ממדית באופנה הוא תחום חדש ומרתק שאותו זיהתה ואן הארפן קצת לפני כולם והוא נרשם כנקודת ציון משמעותית בדרכה המקצועית. יכולתה לרתום לשיתוף פעולה אתה, את טובי המומחים בעולם, מרשימה ביותר ומעידה על רצונה הנחוש ועל יכולת התקשורת הבין- אישית המיוחדת  שלה.

מתוך הקולקציה חניטה בהשראת מצריים הקדומה: דיון על שבריריות החיים מול נצחיות המוות

נושאי ההשראה שלה הם רבים ומגוונים ומשקפים מצד אחד את הבעיות הגלובליות הנוגעות לחיים שלנו במאה ה-21, ומצד שני את חוויותיה האישיות ואת חזונה לעתיד. היא עוסקת בהיבטים אמנותיים, פילוסופיים, פסיכולוגיים וטכנולוגיים והמשימות שהיא מציבה לעצמה בתהליך היצירה מאתגרות ונועזות ומותחות את הגבולות של הצורה ושל החומר.

החומר הקשיח הופך לאוורירי בקולקציה הקסומה עשן מזוקק

מתוך הקולקציה סינתזיה: כמו פרפר נעוץ בסיכות על לוח.

הנושאים שבהם היא עוסקת, מבטאים את השקפת עולמה של יוצרת צעירה שנולדה על סף המאה ה-21 ואת מכלול ההתנסויות שהיא חווה.  הריקנות של החיים בתקופתנו, שיש להם גם צד גרוטסקי, משתלבים אצלה עם אמנות הבארוק הדקדנטית ועם מוטיבים של קדושה נוצרית.  בקבוצת הדגמים המכונה 'אסקפיזם' מציגה המעצבת דימויים המחברים בין הרדיקאלי לפנטסטי. לצורך הבעת הרעיון באופן מיטבי היא לא  מהססת להמציא חומרים חדשים ומשלבת  מלאכות מסורתיות עתירות מלאכת יד כמו קיפולים, או תחרה ידנית, עם טכנולוגיה עתירת ידע. אפשר למצוא בקולקציה זו הן היבטים אורגניים נעימים והן היבטים מקאבריים אפלים.

ההיבט המקאברי חוזר בקולקציה משנת 2009, המבוססת על טכניקות של חניטה במצריים הקדומה.  כאן היא מתמודדת עם שבריריות החיים  מול נצחיות המוות. החומרים בקולקציה זו מפתיעים ומקוריים וכוללים:  גלגלי שיניים, גומי, קרסים ואלמנטים מתכתיים נוספים.

בקולקציה המכונה 'סינטזיה' היא מאותגרת על ידי תסמונת פסיכולוגית חריגה שבה יש בלבול בין תחומי חישה שונים. אדם הלוקה בתסמונת זאת יכול לטעום צבעים, או לראות צלילים. התופעה מרתקת אותה בהקשרה העתידני , כאשר הבגדים שנלבש יוכלו לבטא את תחושותינו. יש בקולקציה זו היבט עתידני בדיוני מול היבט אנושי שברירי, דגם אחד נראה כמו פקעת קורים שטווה עכביש ודגם אחר נראה כמו פרפר מושלם שהוצמד בסיכות למשטח תצוגה.

פרט מתוך דגם

עולם האסוציאציות של ואן הארפן עשיר מאוד וכל דבר מעניין שהיא נתקלת בו זוכה למחקר מקיף ולאינטרפרטציה אמנותית. העורבים המרחפים מסביב לסטודיו שלה מעוררים בה אסוציאציות של עולם אפל, מגיה שחורה ואלכימיה. בקולקציה המכונה 'עורבים כימיים' היא מציגה יצירות שהבסיס ליצירתן היה חלקים משלדי מטריות .התוצאה שמתקבלת מזכירה פעילות אלכימית שהופכת חומרים פשוטים לזהב טהור.

הדפסות תלת-מימדיות המדמות שלד של יצור קדום

חומרים מסונתזים ומפתיעים בחדשנותם.

איריס ואן הארפן מנסה ללכוד ביצירתה את הרגע החולף, את העשן בהתפוגגותו ואת טיפות המים בהינתזן  בעת קפיאה. משימות מסוג זה נשמעות יומרניות מאוד וכמעט בלתי אפשריות, אך נדמה כאילו אצל ואן הארפן, הבלתי אפשרי הוא הגורם המדרבן ביותר ליצירה. למראה יצירות מן הקולקציה 'עשן מזוקק' נעתקת הנשימה מול השלמות שבה מצליחה היוצרת ללכוד את העשן  המתפוגג בדגמיה, באמצעות חומרים חצי קשיחים ההופכים תחת ידיה המיומנות לאווריריים ומרחפים. היצירות המוצגות במסגרת הקולקציה  'קריסטליזציה' הן בעיני, היצירות המרשימות ביותר, המעוררות השתאות בכל היבט אפשרי.

קריסטליזיה ללכוד את נתזי המים בעת הפיכתם לקרח מוצק

קולקציה זו נוצרה בשיתוף פעולה עם משרד האדריכלים 'בנטן קרוואל' שעיצבו בעבור מוזיאון סטדליק באמסטרדם את ההרחבה למוזיאון הותיק, המכונה 'אמבטיה'. המראה המיוחד של המבנה החדשני, עורר אצל ואן הארפן רצון ליצור דגם שיגלוש מגופה של הדוגמנית כמו מים ניתזים. דגם מרשים זה מבוסס על הדפס תלת מימדי שיצרה ואן הארפן בשיתוף עם האדריכל דניאל וידריג.

הדפס מקדים לקולקציה קריסטליזציה

ניתן לנתח את יצירותיה של איריס ואן הארפן בהיבטים אמנותיים, או פילוסופיים ולמצוא בהן אין ספור מובנים והשלכות. אבל, מה שללא ספק ניכר כבר ממבט ראשון, הוא, שלפנינו יוצרת ענקית בעלת שיעור קומה מסוגו של אלכסנדר מק-קווין, שבמובנים רבים רוחו שורה על יצירותיה, אם כי דרכי הביטוי והחומרים של שניהם שונים מאוד זה מזה. מעניין יהיה לעקוב אחריה בהמשך דרכה ולראות כיצד תתפתח מבחינה טכנולוגית ואמנותית.

נחשים מתפתלים או מעיים מתהפכים? דגם מקולקציית קפריולה'  המתאר את תחושות הבטן של איריס ואן-הארפן רגע לפני קפיצה לצניחה חופשית

פרט מתוך דגם

הדגם הראשון של איריס ואן הארפן שנוצר במדפסת תלת-מימדית.

מעבר להישגיה האישיים, שכאמור זוכים להערכה חסרת תקדים, ממקדות יצירותיה של  ואן הארפן את הדיון בשאלה המהותית הנוגעת ליחסים שבין האופנה לאמנות. לי נראה שקיטלוג יצירותיה כאופנה- מחייבת חשיבה מחדש. ואולי בעצם, עולם המושגים והערכים שלנו שעדיין שבוי בקונספציה מאובנת על ההבדל שבין עיצוב לאמנות, הוא שזקוק לחשיבה מחדש.

אצלי, מכל מקום, מסומנת איריס ואן הארפן כתקווה הגדולה ביותר של דור המעצבים הצעיר שהולך ותופס את מקומו הראוי בעולם האופנה המשתנה מול עינינו.

צילומים: אילה רז

תארו לכם עולם בשחור-לבן. סרטי קולנוע בשחור-לבן. ספרי אמנות בשחור לבן. עיתונים ומגזינים בשחור-לבן. ספרי ילדים בשחור-לבן.

ומה עם טלוויזיה? בעולם שאני מדברת עליו, טלוויזיה עדיין לא הייתה קיימת בכלל. אפילו לא כאופציה בשחור-לבן.

זה היה עולם הצבעים של ילדותי ואני זוכרת היטב  את העיניים החומות של המפרי בוגארט  כשהוא נפרד מאינגריד ברגמן במשפט "We shall always have Paris'" בסרט 'קזבלנקה',

האמפרי בוגארט ואינגריד ברגמן בסצנת הסיום מהסרט קזבלנקה

ואת העיניים הירוקות של ויוייאן ליי, שתאמו להפליא את השמלה הירוקה שלבשה בפגישה עם קלארק גייבל בסרט 'חלף עם הרוח', כשאת שני הסרטים האלה, ראיתי כמובן רק בשחור-לבן…

העיניים הירוקות של ויויאן ליי

גם את צבעיהם של יצירות האמנות, הצלחתי לנחש ללא קושי. שמלתה של המונה-ליזה, יצירתו של ליאונרדו דה-וינצ'י, הייתה חומה, והיצירה 'ונוס העולה מן הגלים', של בוטיצ'לי, הייתה כמובן בצבעי פסטל עדינים.

הולדת ונוס בשחור-לבן בספר של צ'יני תולדות האמנות בעולם

הולדת ונוס מאת בוטיצ'לי, בצבעים טבעיים

אבל, בעוד שאת הצבעים של הציורים האלה וגם של אחרים, יכולתי לדמיין בלי קושי לפי הרפרודוקציות (הגרועות מאוד) שראיתי בשחור-לבן, את הטקסטורות ואת הגודל האמתי של היצירה- לא יכולתי לדמיין בשום אופן. בפעם הראשונה שבקרתי בפירנצה, ועמדתי מול  יצירתו של גיברטי 'שערי גן העדן' ,  שהתנשאה לגובה של 5 מטר וכולה הייתה מצופה בזהב- נעתקה נשימתי.

כי עד אז הכרתי יצירה זו, רק מהספר של שלדון צ'יני 'תולדות האמנות בעולם' (שהיה אחד משני הספרים היחידים שתורגמו לעברית בשנות החמישים המאוחרות) שם היא הופיעה בשחור-לבן בגודל של בול דואר…

צילומי משפחה משנות ה-70 של המאה הקודמת שהיו בשחור-לבן שרדו את הזמן טוב יותר מצילומי הצבע של אותה תקופה, שקיבלו גוונים מוזרים של חום- ורוד-סגול-כחול,

ובצילומי השחור-לבן אני יכולה לזהות ללא קושי את הצבע המדויק של כל בגד שלבשתי בצילום, אבל ייתכן בהחלט, שכאן אני נעזרת גם בזיכרון… לעומת זאת צילומי הצבע של ילדי, שרון ועודד, אינם משקפים בכלל את הצבעים במציאות

לא תמיד הצבעוניות עושה טוב למה שהיה פעם נטול צבע. הנה למשל, הפסלים הקלאסיים מיוון העתיקה, שאותם הכרתי ואהבתי, כשהיו בשיש לבן. לאורך השנים יצא לי לראות אותם גם בסביבתם הטבעית, בסיציליה, למשל, או באקרופוליס שבאתונה. הם נראו לי תמיד מושלמים כפי שהם. על אף שהיו לפעמים חסרי ידיים, מרוסקי אף, או נטולי עיניים. תמיד ראיתי אותם בשיש לבן. מינימליזם קלאסי אצילי ואסתטי. אבל,  כשראיתי לאחרונה את ההעתקים המדויקים שלהם, במוזיאון לאמנות יפה באתונה כשהם צבועים בצבעים עזים, הם  נראו לי קיטשיים למדי והרבה פחות מעניינים.

'הודות' למחקר שנערך בהרווארד על ידי וינצנץ ברינקמן ((Vinzenz Brinkmann הצליחה החוקרת השקדנית  לנפץ את הדימוי הקלאסי המעודן של הפסלים הקלאסיים, ולהראות לנו אותם כפי שנוצרו במקור לפני יותר מאלפיים שנה. כמה חבל היה לגלות שהמקור נופל בהרבה ממה שהורגלנו לראות. גם התקרה בקפלה הסיקסטינית, ברומא, יצירתו המונומנטלית של מיכאל אנג'לו, שאותה ראיתי לאחר ששוחזרו צבעיה המקוריים, נראתה לי הרבה פחות מתוחכמת ומעניינת ממה שהייתה לפני השחזור  המדוייק.

אומרים שכל המוסיף- גורע, ובאדריכלות מיס ואן דה רוהא הגדיר זאת כless is more  . וכאן הסוגיה של איפה בדיוק לעצור עולה על הפרק. כל אמן שואל את עצמו את השאלה הזאת בשלבים השונים של היצירה. כי מה שאין בציור, חשוב לפעמים, לא פחות ממה שיש בה ואיפה לעצור היא שאלת המיליון דולר, כי אפשר במשיחת מכחול אחת להרוס יצירה שלמה…

הדוגמא הקלאסית שבה הדמיון אינו זקוק להרבה פרטים כדי לראות משהו במדוייק, היא מהספר 'הנסיך הקטן', שבו  מבקש הנסיך הקטן מהטייס, אנטואן דה סנט-אקזופרי: "צייר לי כבשה". כל הציורים שסנט-אקזופרי מצייר לא צולחים, עד שהוא מצייר סתם קופסה ואומר לנסיך הקטן שהכבשה שהוא רוצה, נמצאת בתוך הקופסה. הנסיך הקטן מאוד מרוצה. עכשיו הכבשה שלו  נראית בדיוק כפי שהוא ראה אותה בדמיונו.

אם גם אתם רואים את הכבשה שבתמונה- כנראה שנשארתם ילדים בנשמתכם

וזה נוגע כמובן, גם לבגדים החשופים שלובשות כיום על הבמה זמרות כמו ניקי מינאג', שאינם משאירים הרבה מקום לדמיון ונראים וולגריים ונטולי השראה.

אז מה יותר סקסי? אחוריה החשופים של מינאג', שאותם היא חושפת ללא בושה? או ה'סטריפטיז' של ריטה היווארת' בסרט 'גילדה' כשהיא מסירה באיטיות חושנית את שתי הכפפות הארוכות שעל ידיה, ומשליכה אותן לקהל הנטרף מתשוקה?

כמו תמיד, התשובה לשאלה זאת, היא כמובן: תלוי את מי שואלים…

האם אכן צריך בכל מקרה ובכל מחיר להציג מול עינינו את האמת העירומה, או שעדיף לפעמים לא להראות הכול ולהשאיר משהו לדמיון. אני מניחה שקוראי הבלוג שלי הצליחו לנחש מה דעתי מבלי שאצטרך להסביר.

כאשר נשאל מעצב האופנה האמריקני ראלף לורן, באיזה בגד נראית האישה, לדעתו, הכי סקסית שאפשר, הוא השיב "בחליפה גברית".  ויש אומרים שגם הוסיף 'כשהכפתור העליון בחולצתה- פתוח'…

מה יש להוסיף?

בשנת 1964 הגעתי לפריס, לראשונה בחיי, בטיול סטודנטים מאורגן של איסת"א. חזיתות הבתים בעיר היו מכוסות עדיין פיח אפור. קרונות המטרו הישן שקשקו וחרקו. היונים האפורות ליקטו פירורי לחם בכיכרות העיר, והפריסאים שאך זה התאוששו מטראומת המלחמה באלג'יר- העריצו את הגנרל דה-גול.  בתי הכולבו המהודרים  גאלרי לפאייט ואו פרינטאן (Galleries Lafayettes,  Au Printemps)  אפפו אותי בכניסתי בענני בושם,  ובפתחן של המסעדות הקטנות הוצב לוח עץ שחור שעליו נרשמה בגיר לבן 'ארוחת היום' (Plat du jour).

לוח עץ בכניסה למסעדה, 2012. כמו פעם
צילום: אילה רז, 2012

מי שלא ידע לדבר צרפתית בשנות הששים, התהלך בפריס כאילם. הגברים הצרפתים השרמנטיים עם השפם הקטן והמטופח, והנשים הקוקטיות עם המטפחת הקשורה לצוואר ברישול מסוגנן, לא עשו שום מאמץ לדבר אנגלית עם זרים, והשתדלו לתת לך את ההרגשה שאם אינך יודע  צרפתית- אינך בן תרבות! לכן הוצאתי מנבכי הזיכרון את הצרפתית החלודה שלי ולמרבה הפלא, כעבור יומיים כבר הצלחתי לתקשר בצרפתית.

שבוע שלם התהלכתי  מוקסמת ומהופנטת בשדרות הרחבות והמטופחות ובסמטאות הישנות והצרות.  בלעתי בעיני את חלונות הראווה המרהיבים, טיפסתי על כל מונומנט היסטורי, אכלתי ארוחות פשוטות וטעימות ושתיתי יין אדום (vin rouge).

מראה פריס מקומה עליונה במוזיאון פומפידו
צילום: יעקב רוט

פריס של שנת 1964 הייתה בדיוק אותה פריס שאותה זכרו לטוב אינגריד ברגמן והמפרי בוגרט בסרט 'קזבלנקה' (1942) זאת הייתה אותה פריס שעליה שרה נעמי שמר בגעגוע  נוסטלגי את השיר 'העיר באפור'. אז מה הפלא שגם אני נכבשתי בקסמיה?  (ראו את הפוסט 'Paris, Mon Amour' ).

הכניסה ללובר
צילום: יעקב רוט

חלפו שבע שנים ובמאי 1971, הגעתי שוב לפריס. חזיתות הבתים כבר נוקו מהפיח ולבשו צבע לבן, שהבליט את פיתוחי השיש על כרכובי החלונות ואת תחרת הברזל על מעקות המרפסות. היונים הוסיפו לנקר פירורי לחם בכיכרות העיר, הקרונות במטרו המשיכו לשקשק, ואני כבר  הייתי אימא לשני ילדים.

פיתוחי שיש ותחרת ברזל
צילום: אילה רז, 2012

תחנת מטרו ישנה בסגנון ארנובו מהתקופה שצרפת הייתה אימפריה.
צילום: יעקב רוט

לביקור זה הגענו בחיפושית השחורה מרוטרדם שבהולנד, שם גרנו באותה תקופה.  יצאנו לדרך בהרכב מלא: דני, שרון בת השש ועודד בן השנה, שהביט בסקרנות על פריס מתוך עגלת התינוקות שלו ומלמל כמה מילים לא ברורות. התגוררנו בדירה נחמדה של חברים, שמחלונה הרחב נשקף מגדל אייפל, שחור ומאיים בשעות היום, ומרהיב באורותיו בלילה. את האוכל קנינו בסופרמרקט, כי להיכנס למסעדה בפריס עם שני ילדים קטנים, לא נראה לנו רעיון טוב, לאור העובדה שלאורך כל הטיול המשפחתי שלנו בפריס, לא ראינו אף זאטוט במסעדה. עובדה שחזרה על עצמה גם בביקורים הבאים.

palais Galliera הארמון שהוקדש לתערוכות אופנה
צילום: יעקב רוט

בסופרמרקט השכונתי קנינו גבינות 'קממבר' ו'ברי' משובחות, פאטה מעולה ונקניק הונגרי מתובל. את הנקניק פרסנו דק דק ואת הפאטה הנחנו בחתיכות גדולות על הבאגט הטרי המרוח בחמאה. קנינו גם בקבוק יין בוז'ולה לעצמנו ומיץ תפוזים לילדים. את ארוחות הבוקר והערב אכלנו בדירה ואת הכריכים הטעימים, שהכנו כל בוקר, לקחנו לדרך וסעדנו בהפסקות מזדמנות בגנים ציבוריים. זה היה בעיצומו של האביב ופריס פרחה בוורוד ובסגול. השמש זרחה והילדים לא התלוננו. מה עוד אפשר היה לבקש? ובכל זאת הייתה לנו בעיה אחת שלא הצלחנו לפתור. החיפושית השחורה שאתה הגענו מרוטרדם לפריס, נסעה ללא תקלות כל זמן שלחצת על הבנזין, אבל ברגע שכיבית את המנוע ונסית להתניע מחדש, המכונית העקשנית סירבה פקודה, וכדי להתניע אותה מחדש- היה צורך לגרור אותה למוסך…במצב עניינים זה, לא נותרה לנו ברירה אלא לנסוע את 500 הק"מ המפרידים בין רוטרדם לפריס ברצף, ללא עצירה וכך גם בחזרה. על הרפתקאותינו בדרך, קראו את הפוסט 'תמיד תהיה לנו פריס'.

הכניסה לתערוכת Yves St. Laurent
צילום: יעקב רוט

באוקטובר 1972 נסעתי שוב לפריס, והפעם עם הסטודנטים מהמחלקה לעיצוב אופנה באקדמיה לאמנויות יפות, ברוטרדם, שם הייתי סטודנטית מן המניין. זה היה אחרי מרד הסטודנטים  שבראשו עמד דני האדום. המרד המתוקשר הבעיר את הרחובות, הסעיר את הרוחות וניסה ליצור קשר מתבקש בין פריס השמרנית של אז, לבין העולם החדש והתוסס. הסטודנטים הנלהבים הביאו לפריס את הבשורה שהעולם שייך לצעירים ועל הבאנר שהונף בהפגנות ההמוניות נכתב: 'רוץ חבר, העולם הישן מאחוריך'.

מרד הסטודנטים היה אמנם בשנת 1968, אבל ארבע שנים יותר מאוחר, כשבקרנו בתצוגות האופנה בסלונים הוותיקים של קארוון, פאטו, לאנווין וג'יבאנשי, ראינו ששם, כלום לא השתנה. 5-6 דוגמניות צרפתיות הציגו את הדגמים בתנועות אלגנטיות מדודות, כפי שהיה נהוג בשנות ה-50 והחזיקו בידן שלט קטן עם מספר הדגם. באותו זמן ממש כבר תיזזו ורקדו, במיני חצוף, הדוגמניות של מרי קוואנט בלונדון, בסווינג חסר מעצורים…

מאז, נסעתי לפריס פעמים רבות, בעיקר לצורך ביקורים בתערוכות הביגוד המוכן Pret-a- porter  ובתערוכת הבדים ותחזיות האופנה Premier Vision.  לפעמים הייתה מטרת הנסיעה ביקור במוזיאונים שם הוצגו תערוכות אמנות ואופנה חשובות כמו התערוכה על לואי ויטון שעליה כתבתי את הפוסט לראות את לואי ויטון ומארק ג'ייקובס ולמות.

פריס כגן עדן שהשער אליו נעול
צילום: אילה רז, 2012

בסיורי התכופים בעיר האורות סעדתי במסעדות רבות, טובות יותר וטובות פחות. אכלתי מרק דגים ומרק בצל בחורף וקרם ברולה או טארט טאטן בקיץ והעמקתי את ההיכרות עם הבישול הצרפתי. אני זוכרת לטובה, מסעדה אחת קטנה, באיזור המארה, שבה הארוחה כל כך ערבה לחיכי שבקשתי להודות לשף באופן אישי. המלצר הכניס אותי ל'אגף השמור', שם פגשתי את השף הנרגש, סמוק פנים, חגור סינר לבן ארוך וחובש כובע טבחים והודיתי לו בלבביות. חיוכו זרח מאוזן לאוזן. ניכר היה שהוא נהנה מאוד מהמחמאה.

עם השנים ראיתי כיצד משתנים האנשים ברחובות פריס. הג'ינס החליף את המכנסיים המחויטים, חולצות הטריקו החליפו את חולצות המשי, חליפות הגברים נכנסו להקפאה עמוקה והמטפחת הקטנה והקוקטית שעל הצואר, הוחלפה בבנדנה סטנדרטית על המצח. אזורים מסוימים בעיר היו כבר מחוץ לתחום בעבורי ובגאלרי לאפאייט הוצגו למכירה חולצות טריקו מודפסות ומכנסי ג'ינס קרועים לצד קולקציות מאופנת העילית של מיטב הקוטוריירים בפריס.

את הצרפתית האלגנטית עם הניגון המתמשך, שכל כך אהבתי לשמוע, החליפה צרפתית במבטא גרוני עמוק שצרמה את אוזני, ובאזורים מסוימים במזרח העיר  נשמעה יותר ערבית מאשר צרפתית.

יצירה מתוך התערוכה 'חדר משלהן' מוזיאון פומפידו, 2010.
צילום: יעקב רוט

בפריס 2015 יש איזורים שלמים שאפילו המשטרה לא מעזה להיכנס אליהם. השכונות שהיו פעם מטופחות נראות כיום מוזנחות ומלוכלכות. רעולות הפנים ועוטות הבורקה- הן מראה שכיח ברחובות פריס, ורעולי הפנים מתכוננים במחתרת להשליט את חוקי השריעה על העיר היפה.

הסלוגן הרומנטי 'תמיד תהיה לנו פריס'- נשמע כבר לא רלבנטי. אבל גם המפרי בוגרט ואינגריד ברגמן כבר לא רלבנטיים. ומי בכלל זוכר שפעם פריס הייתה אפורה?

עוד פוסטים בבלוג שלי על פריס:

עושה שוק בין פריס לירושלים

לשאנז-אליזה בעקבות מנואל

שמלת הכלולות בין הארמון לחווה

אם יש אלוהים

כל מי שאיבד פעם משהו שהיה יקר לו ואחר כך מצא אותו, מכיר את ההרגשה הנפלאה הזאת של שמחה המעורבת בתחושה עמוקה של הכרת תודה. למי? כל אחד למי שמתאים לו. המאמינים יודו לאלוהים- האתאיסטים יודו ליקום, והאופורטוניסטים- למזלם הטוב. תחושת השמחה על הדבר שנמצא  מחדש, גדולה יותר, ככל שהדבר שאבד היה יקר לנו יותר. חבל כל כך שהרבה פעמים רק כשאנחנו מאבדים משהו, אנחנו מעריכים אותו במלוא ערכו.

אם לא אבדנו מעולם משהו, איך נדע כמה משמעותי הוא היה בעבורנו? איך נדע כמה שונים נראים החיים בלעדיו?

לפני

אחרי

המוח  האנושי מלא סתירות. למה אנחנו צריכים לאבד משהו ולמצוא אותו כדי להכיר בערכו? למה זה לא ברור כשלעצמו? למה אותו משהו שאבד ונמצא, ישמח אותנו כל כך בעוד שאותו הדבר עצמו שמעולם לא הלך לאיבוד לא משמח אותנו בכלל? הרי בשני המקרים, בסופו של דבר, לא אבדנו כלום…

ההקדמה הפילוסופית הזאת באה להסביר את תחושתי המיוחדת, לאחר שעברתי שני ניתוחי קטרקט, קודם בעין שמאל ואחר כך בעין ימין. אתמול, לראשונה, יצאתי לטייל בשכונה וראיתי את פרחי האביב בצבעיהם האמתיים. הייתי המומה מהצבעוניות המרהיבה של הצבעים. צבעים כל כך עזים, כמעט קיטשיים. ואני התרגלתי כבר לראות אותם באמצעות פילטר דהוי. כן, במשך חודשים ארוכים הצלחתי לשכנע את עצמי שהצבעים שאני רואה הם הצבעים האמתיים. מה שעמד מאחורי השכנוע העצמי היה הפחד לשכב מתחת לאזמל המנתחים (למען האמת, האזמל היום הוא קרן לייזר שמרסקת את הקטרקט) וברירת המחדל ההגיונית שנראתה לי הייתה התעלמות במקום התעמתות. עד שיום אחד התעוררתי בבוקר והבנתי שאין ברירה.

השגרה היומית שלי כוללת צעידה בשכונה שלנו באותו מסלול, פחות או יותר. במסלול זה אני רואה עצים. בתים. פרחים ועננים. אבל, פתאום, אתמול, נדמה היה לי כאילו אני רואה אותם בפעם הראשונה. הם נראו לי אחרים. שונים. הרבה יותר צבעוניים.

אז נכון שהחמצתי את צבעי הפריחה המרהיבים באביב שעבר, ובזה שלפניו, אבל כנראה שאילולא ההחמצה, לא הייתי יודעת היום, כמה יפה באמת הפריחה האביבית בטבע. ואולי זו הדרך שלי להסתכל על העולם.  אין להצטער על מה שאי אפשר להשיב, אלא לברך על מה שיש.

ההבנה שצריך לאבד משהו כדי למצוא ולהעריך אותו מחדש, היא המסקנה שלי מניתוח הקטרקט. אבל אפשר לקחת את זה לעוד מקומות, קרובים יותר וקרובים פחות. אז למי אני צריכה להודות? לאלוהים? ליקום? למזל הטוב? ואולי בכלל לרופאה שניתחה את עיני?

אני מעדיפה להודות לאלוהים, ליקום וגם למזלי הטוב, ובהזדמנות זאת, להודות גם לכם, קוראי הבלוג שלי, על היותכם שותפים לתחושתי ולהגיגי.

לפני כשבועיים חזרתי משיט בים הבלטי. צפון אירופה. יוני-יולי. מזג אוויר מושלם. לילות לבנים. שקיעה ארוכה. מים בצבעי זהב.

הים הבלטי שונה בצבעיו מהים התיכון.

בים התיכון- שולטת התכלת. תכלת עזה, באין סוף גוונים של כחול, שאין לו סוף וגם לא התחלה.

בים הבלטי- צבע המים כהה. לפעמים ירוק-אפור, לפעמים כמעט שחור. ולפעמים, ממש זהב. ובגלל שהלילות אינם חשוכים, כי אם לבנים, אתה והים- כל הזמן ביחד.

האור על פני המים

לקראת שקיעה

ברגעים האחרונים שלפני השינה- אני מסיטה את הווילון שליד המיטה, וצופה בים המואר, ובבוקר מוקדם, פוקחת עיניים אל המרחב האינסופי. אין יום ואין לילה. אין חושך ואין אור.  רק ים צופן סודות ולחש גלים, המלחכים את דפנות הספינה.

קצף מסתחרר כמו תחרה

אני אוהבת ים. חילופי האור בשעות בין הערביים. הזריחה המוקדמת בגוונים של זהב. תנועת הגלים המערסלת מערבולות של קצף, כתחרה עדינה, מסתלסלת. השמים המתכתבים עם המים באלף גוונים של כחול-ירוק- אפור.

הרגעים הנפלאים ביותר בשיט- הם אלה שבהם אני נמצאת לבדי מול הים. רגעים קסומים של התבודדות מושלמת, שבהם היקום כולו מחבק אותי, מול מים ללא גבולות, ושמים אינסופיים.

אני לא נולדתי מן הים, כמו אליק , אבל נולדתי קרוב לשם. בטבריה שעל חוף הכנרת. הכנרת של ילדותי, היא הכנרת של פעם. טרום המוביל הארצי. טרום שפכי התעשייה. כנרת צלולה, זכה וטהורה.

כשהיינו ילדים, אהבנו להיות במים. כשהבטנו  במים, ראינו מה שראו ילדים אחרים, שחיו באותו מקום, שנים רבות לפנינו: אבנים קטנות-חלקות-שחורות-אפורות, מעט צדפים קטנים, חול דחוס המורכב מרסק צדפים ואדמת טין. לפעמים סרטן מתנועע הצידה ושולח קדימה שתי צבתות מאיימות, לפעמים אצות וצמחי מים מסתבכים בין אצבעות הרגליים, ונחילי דגים ממהרים, בתנועות גליות ומלטפות, למקום בלתי ידוע.

המים הכסופים לקראת השקיעה

ככה זה כשהים שלך הוא הים של פעם. אותו הים. ללא אטרקציות מים מדהימות. ללא פארק מים מושקע. ללא מקפצות, מגלשות ומזרקות. כילד, אתה מניח רגל קטנה במים. אחר כך, יד קטנה מגששת מסביב, ואז- שמחה אמתית העולה על גדותיה. תחושת המפגש הבלתי אמצעי שבינך לבין הטבע.

זיכרונות ילדותי מוצפים במים. בנים-בנות במשחקי מים, בגיל שבו פתאום אני מגלה שיש בעולם בנים, והם שונים מבנות. שיש לי גוף שמשתוקק, ולא ברור למה. שיש משהו מסתורי ונפלא שקוראים לו אהבה. אמנם זוהי אהבת בוסר, אבל היא מעוררת את אותה ההתרגשות, מפעימה את הדופק באותה עצמה, ומסמיקה את הלחיים באותו צבע ארגמן. הליבידו הרדום שלי- התעורר. אבל אז לא ידעתי, שקוראים לזה-  כך.

בחוף הכנרת, על שפת ה'לידו' שיחקנו  קדרים באים. למה קדרים? לא ידעתי.  אבל, היום, כשאני כותבת שורות אלה, אני רוצה לדעת. אני מקישה באצבע קלה על המקלדת וכבר יודעת הכול.

איך חיינו פעם בלי אינטרנט? בלי סלולרי? האם באמת היה אז טוב יותר? האם לנכדים שלנו יהיו זיכרונות ילדות מפעימים כמו שלנו? ובכלל, האם זיכרונות תמימים וחפים מידע,  הם זיכרונות יותר יפים מאחרים, או שזו רק הנוסטלגיה שצובעת הכול בוורוד ?

אי אז, בשנות החמישים , שרתי ברגש עם דוריס דיי:

When I was just a little girl
I asked my mother, what will I be
Will I be pretty, will I be rich
Here's what she said to me.

Que Sera, Sera,
Whatever will be, will be
The future's not ours, to see
Que Sera, Sera
What will be, will be.

שנים רבות כבר חלפו מאז הייתי ילדה קטנה, ואני כבר יודעת, מניסיון חיי, את כל התשובות לשאלות שהשיר שואל. אבל, ממש כמו אותה ילדה שהייתי פעם, אני ממשיכה להאמין שחלומות מתגשמים.

ואולי בגלל זה אני לא מפסיקה לחלום …

יש לי חלום רע, שחוזר על עצמו, אבל בכל פעם, בוואריאציה אחרת. בחלום, אני נמצאת בעיר זרה ורוצה לחזור לבית המלון שבו אני שוהה, אבל אז אני קולטת שאין לי מושג איפה נמצא בית המלון. אני נתקפת בפאניקה ורצה לחפש את התיק שלי, שבו נמצאת כתובת המלון, ומגלה לתדהמתי שהתיק, ארנק הכסף,  כרטיס האשראי, הסלולרי, והפספורט- נעלמו כולם.

מה שהכי מפחיד בחלום הזה, זאת העובדה שאני לא יכולה להגיע למקום שאליו אני אמורה להגיע, בגלל דברים שאין לי עליהם שליטה. ובגלל שאני קונטרול פריק-  אני נבהלת מאוד.

לחלום הרע הזה- אין סוף. מפני שאני מתעוררת תמיד, אבל תמיד, באותו רגע קריטי שבו אני מגלה שאין לי סיכוי למצוא את התיק שנעלם, ואין מצב שאגיע למלון- בלעדיו.

החלום הרע הזה מלווה אותי כבר שנים, ולמרות שהסיטואציה שבחלום, מוכרת לי, אני מתעוררת ממנו תמיד בתחושת חרדה, עם דופק מהיר וזיעה קרה… ואני נרגעת רק כשאני פוקחת את העיניים, ומגלה, שגם הפעם, זה היה רק חלום.

אבל מה קורה כשהחלום הרע הופך למציאות?

זה קרה בנסיעה האחרונה שלנו לסנט פטרסבורג. הסיטואציה- הייתה ממש אותה הסיטואציה והחרדה- אותה חרדה. רק שהפעם לא הצלחתי להתעורר באמצע החלום…

יוני, 2015- דני ואני נמצאים בשייט בים הבלטי, על סיפונה של הספינה 'Serenade of The Sea'.

אחת התחנות, שבהן עוגנת הספינה, היא סנט פטרסבורג. עיר יפיפייה, שבה טיילנו לפני עשר שנים במשך עשרה ימים, ולא פסחנו על אף אתר תיירות: הכנסיות עם כיפות הבצל הססגוניות, הארמונות עם העושר המסנוור, הגנים הנפלאים, וכמובן, יצירות האמנות המפורסמות במוזיאון ההרמיטאג', שם בילינו יומיים שלמים. אך הפעם, עמד לרשותנו רק יום אחד, קצר, לסיור בעיר. לכן, לקחנו מונית ובקשנו מהנהג להסיע אותנו ברחבי העיר, רק כדי לשטוף את העיניים ולהיזכר.

היינו צריכים לחזור לספינה עד השעה 16:00, ולפי חוקי השייט המאורגן, מי שלא מגיע עד שעת ההפלגה- נשאר על החוף.

הסיור הממונע בעיר הסתיים בשעה 13:00, נשארו לנו עוד שלוש שעות עד העלייה לספינה, וחלק מהן החלטנו לבלות באקדמיה ע"ש שטיגליץ, שאותה זכרנו לטוב מהביקור הקודם. נסענו במונית עד  שער האקדמיה, ונשארה לנו, רק בעיה אחת קטנה: איך להסביר לנהג המונית, שלא מבין אף מילה באנגלית, שיבוא לאסוף אותנו מהאקדמיה בשעה 15:00 בדיוק, כדי שנגיע לספינה בזמן?

ניסינו פנטומימה וזה לא עבד. ניסינו לצייר את הספינה ולהראות לו באצבעות את המספר 3, אבל גם זה לא עבד. לכן, חיפשנו מישהו שמדבר אנגלית, כדי שיתרגם לנהג. לא קל למצוא בסנט. פטרסבורג רוסי דובר אנגלית, אבל, לבסוף, מצאנו בחורה צעירה, שהסכימה להיות המתורגמנית שלנו. היא תרגמה את בקשתנו לנהג, והוא הניד בראשו ואמר: דה!

יש! אנחנו מסודרים. החזרה לספינה בזמן- מובטחת!

בלב קל, הלכנו לסייר בבניין האקדמיה ע"ש שטיגליץ, שהוא בעצם מוזיאון מיוחד במינו, וללא ספק המקום המושלם, עלי אדמות, ללימודי עיצוב ואמנות. אבל, זה כבר סיפור בפני עצמו.

האקדמיה ע"ש שטיגליץ

אחרי כשעה וחצי, כשמיצינו את הביקור, החלטנו לשבת בבית הקפה, שמול האקדמיה ששמו הצרפתי La Petite Paris עורר בנו ציפייה מענגת.  הקפה היה מצוין והעוגות מעולות.  שתינו, אכלנו, והסתכלנו מסביבנו: המקום היה אי ירוק בלב העיר, ונראה כאזור מגורים יוקרתי, שקט ורגוע, ללא מכוניות, וכמעט ללא אנשים.

בשעה  14:45 התחלנו להתכונן לדרך חזרה. בקשנו לשלם לבעל בית הקפה, אבל הוא העדיף תשלום ברובלים, ורובלים- לא היו לנו.  ניסינו להסביר לו באנגלית, שנשלם לו ביורו, אבל הוא לא הבין. ואז, הוא שאל אותי, אם אני מדברת צרפתית. תמיד ידעתי שצרפתית היא שפה מועילה, ולכן דאגתי לעדכן את הצרפתית שלי בכל הזדמנות. האיש הבין. אני שילמתי, ונשאר רק להמתין לנהג המונית, שהבטיח לאסוף אותנו בשעה 15:00 בדיוק. השעון כבר מראה 15:00, ואין שום סימן למונית. אנחנו קמים. מתבוננים מסביב. אבל שום מונית לא נראית בסביבה. זה לא רחוב ראשי וסטודנטים לא משתמשים במוניות, מה שאומר שאנחנו בבעיה גדולה: איך נצליח להשיג מונית ולהגיע לספינה עד 16:00?

אני מנסה להסביר לבעל בית הקפה, בצרפתית, את הבעיה שלנו, אבל מגלה, לצערי, שאוצר המילים שלו בשפה זאת, אינו כולל את המילים: 'נא להזמין עבורנו מונית, שתיקח אותנו לנמל'. אני מנסה לאיית לו, על צג המחשב, את שם הספינה שלנו, אבל זה לא עובד. אני אומרת לו באנגלית, בהולנדית, בצרפתית ובערבית (בעברית אני אפילו לא מנסה) שאנחנו חייבים להשיג מונית מיד. אבל אין לו מושג מה אני רוצה ממנו. הוא ממש משתדל לעזור, כי הוא רואה שאנחנו לחוצים, אבל לא מצליח להבין מה הבעיה, והשעון בינתיים רץ, ואתו מתרחקת האפשרות שנגיע לספינה בזמן.

'איזו החמצה שההורים שלך, לא דברו אתך רוסית'- אני אומרת לדני והוא מהנהן.

ההורים של דני, ונקה ופייגה, (אליעזר וציפורה) עלו לארץ כחלוצים בעלייה השלישית, וחלק מהשקפת עולמם היה: נטישת השפה הרוסית, הגלותית,  לטובת העברית. מי חשב אז שבעוד שנות דור תהייה השפה הרוסית כל כך חיונית להתמצאותנו בסנט. פטרסבורג?

עוברת רבע שעה ואני כבר בפאניקה. האקדמיה די מרוחקת מהנמל ויש הרבה פקקי תנועה בעיר. ברור לי, שאם לא נגיע לספינה עד השעה 16:00 הספינה תפליג בלעדינו. ואז, מה נעשה? התחנה הבאה של הספינה, היא טאלין, באסטוניה. מרחק של 315 ק"מ מסנט. פטרסבורג. האם נאלץ לנסוע עד טאלין ושם לעלות על הספינה?

פתאום מתקרב אלינו בעל בית הקפה ושואל:  D'ou etes vous? (מאיפה אתם?)

"Israel , אני עונה. ומיד מצטערת. אולי זה לא נכון להסגיר את זהותי הלאומית? אחרי הכול, להיות ישראלי בסביבה זרה, זה סיכון מוכר לכל ישראלי שמטייל בחו"ל.

על פניו מתפשט חיוך רחב, והוא מסביר לי בצרפתית מגומגמת, שהחבר שלו, זה שיושב כאן ומדבר בסלולרי, נוסע הרבה לישראל לבקר את ההורים שלו, ואולי הוא יוכל לעזור לנו. לא ברור לי מאיפה צץ החבר. הוא לא היה שם קודם. אבל, פתאום יש תקווה ואולי גם פתרון.

חולפות כמה דקות , שנראות ארוכות במיוחד, עד שהחבר מסיים את השיחה.  בעל בית הקפה ניגש אליו ואומר לו משהו ברוסית.  הבחור מניד בראשו בהבנה, ניגש אל שולחננו ואומר 'שלום', ואחר כך ממשיך בשיא הטבעיות: 'במה אוכל לעזור לכם?'

אני המומה. מכול השפות שבעולם, השפה הכי שימושית בסנט. פטרסבורג היא דווקא עברית! נשמע הזוי לחלוטין. נכון שתמיד חשבתי שידיעת שפות זרות- היא יתרון. אבל עברית? כמה אנשים בעולם מדברים עברית?

אנחנו מסבירים לבחור הנחמד, בעברית כמובן, שאנחנו צריכים להגיע לספינה עד השעה 16:00 ושנהג המונית, שהיה אמור לאסוף אותנו בשעה 15:00- לא הגיע, ושבינתיים כבר חלפו עשרים דקות, ושיש מצב שלא נצליח להגיע לספינה בזמן, וש…כאן הוא קוטע אותי ואומר בביטחון: 'אין בעיה, אתם תגיעו בזמן. אני כבר מזמין לכם מונית'.

הוא נראה לי מאוד סימפטי, הבחור הזה. רואים שאפשר לסמוך עליו. נראה לגמרי אמין ובוודאי יודע מה שהוא אומר.

הבחור מוציא את הסלולרי מהכיס, מקיש עליו במהירות, ותוך חמש דקות נעצרת מולנו מונית. הוא מסביר לנהג ברוסית, לאן להסיע אותנו.  נהג המונית מבין את המשימה. הוא אומר: 'דה' ואחר כך גם 'ספאסיבה', והצליל של שתי המילים האלה, הוא המוסיקה הכי נעימה, שמתנגנת בעולם, ברגע זה.

אנחנו  יושבים במונית. הנהג יודע את היעד ואפשר להירגע. כל מה שנשאר לנו לעשות, זה להתפלל שלא יהיו יותר מדי פקקים בדרך…

להירגע? לא בדיוק! העיר פקוקה עד להתפקע. הנהג שלנו בוחר בדרכים עוקפות, אבל גם הן עמוסות במכוניות, שבחרו בדרך עוקפת. אנחנו לא מכירים את העיר, אין לנו מושג באיזה קצב אנחנו מתקדמים ליעד, וגם שום מושג קלוש, איזה מרחק נשאר לנו לעבור עד שנגיע לנמל. לכן אנחנו לא יכולים לענות על השאלה האחת והיחידה, שמבקשת ברגע זה תשובה: האם נצליח להגיע לספינה בזמן?

פתאום, הנהג יורד לדרך צדדית, ונוסע לכוון הים. הוא עובר דרך שטח קוצים, מגודר בתיל דוקרני, ומגיע לשער חסום. ליד השער ניצב חיל, עם נשק דרוך.

מה זה? לאן הגענו? מה פתאום אנחנו בשטח צבאי? אולי נפלנו קרבן למזימה בינלאומית, והאיש שדיבר אתנו עברית הוא בכלל סוכן סמוי? הוא באמת היה נחמד באופן מחשיד, וזה נראה מוזר שהוא דיבר עברית כל כך טובה…ידעתי שאסור היה לי להגיד שאנחנו מישראל. זאת הייתה טעות. טעות איומה. ועכשיו, מה יהיה?

כנראה שאני חולמת. זה חלום הבלהות המוכר לי: אני צריכה להגיע למקום מסוים ולא יכולה להגיע לשם ואין לי שום שליטה על מה שקורה… הסיטואציה מוכרת לי עד אימה. אבל,  זה הרגע שבו אני צריכה להתעורר… אבל הסיוט נמשך.

אולי אנחנו צריכים לקפוץ עכשיו מהמונית ולרוץ לנמל? אבל איפה בכלל נמצא הנמל? ואיך נמצא את הדרך לשם? ואיך, לעזאזל, נצליח לצאת בריצה מהשטח המגודר, כשבפתח ניצב חיל חמוש? אנחנו נשארים לשבת במונית, משותקים מפחד, ותסריטים מסויטים, מתקופת המלחמה הקרה, מתחילים להתגלגל לי בראש.

בינתיים, הנהג מקבל אישור מהחיל שבשער, ונכנס עמוק לתוך השטח המגודר, עוצר בצד ואומר לנו :  'ווט' (מתחרז עם אות)

מה זה ווט? אולי הוא מתכוון לאנייה שלנו? אבל זה לא הנמל שבו נמצאת האנייה! מה פתאום הוא הביא אותנו לפה? האם הוא טעה בניווט, או שזו מלכודת שתוכננה מראש?

 'נייט!' נפלט לי פתאום מהפה.

'נייט?'–  שואל הנהג.

'נייט!'-  אני משיבה בביטחון.

הוא מסתובב וחוזר לשער ומדבר ארוכות עם החייל החמוש. החייל מתקרב אלינו, פותח את דלת המונית, ואומר: 'Name of boat? '

ואנחנו עונים: ' Serenade of The Sea

החייל מדבר עכשיו עם מישהו, בסלולרי, ואחר כך מסמן לנהג לצאת מהשטח המגודר, ומצביע לכוון אחר.

הנהג שלנו אומר 'ספאסיבה' ואנחנו ממשיכים לנסוע.

אני מתבוננת בשעון. נשארו לנו עוד חמש עשרה דקות כדי להגיע ליעד, ואנחנו אפילו לא יודעים איפה זה. הפעם נפלנו חזק. בעצם, יותר נכון לקרוא לזה חוסר אחריות! רק אנחנו אשמים שנקלענו לצרה הזאת. למה האמנו לנהג המונית שהבטיח לאסוף אותנו בשעה 15:00? אנחנו לא מכירים אותו בכלל! למה סמכנו עליו, ככה, בלי לפקפק?

הנהג ממשיך לשתוק ולנסוע ואנחנו ממשיכים אתו. הדרך חולפת לאורך החוף. הנוף יפה, אבל מי שם לב? אנחנו מרוכזים בבהייה בשעון, שנראה לנו כממהר במיוחד.

חולפות עוד עשר דקות. הנהג עוצר. ועכשיו…לא להאמין! אנחנו נמצאים מול מבנה הכניסה לנמל. אנחנו רואים את הספינה שלנו ממול- מחכה. רק לעבור את ביקורת הדרכונים, וזהו. הגענו.

השעון מראה 15:55 והמונה במונית מראה 100 רובל. אבל, לנו אין רובלים, רק יורו. אני מוציאה מהארנק שטר של 20 יורו (שזה בערך כפליים ממחיר הנסיעה) ומושיטה לו. 'נייט', אומר לנו הנהג. ואחרי זה עוד משפט ארוך שאנחנו בכלל לא מבינים. אבל דבר אחד ברור לנו. הוא רוצה תשלום ברובלים. ומאיפה נביא עכשיו רובלים בשביל לשלם לו? הוא נראה בריון הנהג הזה. לא כדאי להתעסק אתו. פתאום בורקות עיניו. הוא רץ לאולם הכניסה עם השטר של 20 יורו, ומשאיר אותנו להמתין במונית. לאן הוא נעלם עכשיו? אנחנו מצליחים להבין שהוא רץ למכונה האוטומטית, להחליף את הכסף הזר. לא עוברת דקה והוא חוזר עם השטר – בידו. 'נה ראבוטה'- הוא אומר לנו. עכשיו אנחנו נזכרים, שביציאה מהנמל רצינו להמיר 100 יורו לרובלים, אבל המכונה הייתה מקולקלת.

נשארו לנו עוד ארבע דקות עד ההפלגה, אבל הנהג שלנו לא מתייאש, הוא מראה לנו שיש עוד מכונה להחלפת מטבע זר מחוץ לשער הנמל ורוצה לקחת אותנו לשם… אנחנו מבינים שזה הזמן לפעול. אני משאירה לו 30 יורו, על הספסל, אומרת 'ספאסיבה', ושנינו פותחים את דלתות המונית ויוצאים בריצה לכוון מבנה הכניסה לנמל, ולא מעיזים להסתכל אחורה…

בביקורת הדרכונים אין בכלל תור, כי אנחנו הנוסעים האחרונים. פקיד רציני מאוד, מביט בנו מעל למשקפי הקריאה שלו, מהנהן, מטביע חותמת בכל אחד מהדרכונים, ואנחנו עולים על כבש הספינה.

צפירה ארוכה נשמעת והספינה יוצאת לדרך. שנינו עומדים על הסיפון ומתבוננים בנחשולי הקצף המתערבלים. גם הפעם הלא יאומן קרה. נגד כל הסיכויים- הגענו ליעד בזמן.

צילומים: אילה רז

3 צילומים ראשונים: סנט פטרסבורג

שאר הצילומים: אקדמיה ע"ש שטיגליץ

יש כוכבים שאורם מגיע אלינו כאשר הם עצמם כבר כבו ואינם (חנה סנש)

זאת הציטטה שעלתה במוחי כאשר צפיתי בתערוכה המופלאה של אלכסנדר מק-קווין 'יופי פראי', שהוצגה במוזיאון אלברט וויקטוריה בלונדון, מאמצע מרץ עד תחילת אוגוסט 2015, ושברה את כל שיאי הצפיה שנרשמו בתערוכות במוזיאון זה, עד כה.

שמלת הכלולות עם ההינומה שנפרשת מעל מסכת אביר ומצמיחה קרניים

לאור הביקוש הרב לכרטיסי כניסה , הוחלט, ברגע האחרון, לאפשר את פתיחת התערוכה למבקרים, בשבועיים האחרונים, למשך כל היום וכל הלילה והמקום המה אנשים.

כשאני בקרתי במוזיאון, רכשתי, למזלי, את הכרטיסים באינטרנט כחודשיים לפני מועד הביקור, וכשהגעתי וראיתי את התורים האינסופיים- הבנתי כמה זמן יקר חסכתי…

השמלה מהקולקציה הראשונה של מקווין 'האונס בהרים'

בביקורי , היו באולמות התצוגה, כל כך הרבה אנשים, שהייתי צריכה לעבור על התערוכה פעמיים כדי לוודא שלא החמצתי כלום. אבל בגלל זה קבלתי בונוס: לצלם כמעט ללא הפרעה. וכל מי שהיה במוזיאון זה אי פעם, יודע, שזה דבר שלא יעלה על הדעת, כי הסדרנים מרחרחים סביבך, ככלבי שמירה, ואיך שאתה שולף את האייפון- מיד צץ מישהו לידך ומזהיר אותך שאסור בהחלט לצלם .

שימוש בנוצות ובמסכות

עכשיו, כאשר אבק ההתרגשות שקע, אני יכולה לסכם לעצמי ולכם, מה היה כל כך מיוחד בתערוכה הזאת. קודם כל, אני מרשה לעצמי להגיד שזאת לא הייתה רק תערוכת אופנה, אלא מיצג אמנותי מפעים ומרגש, שבו הופעלו מיטב האמצעים הויזואליים והחושיים.

מוטיבים קלאסיים בשמלה א-סימטרית

לרגעים, היתה לי הרגשה שאני צופה בסיאנס, במיוחד, כאשר ראיתי את דמותה של קייט מוס, עטופת התכריכים המתגלה לראשונה כמו ענן רחוק והיא הולכת וקרבה עד שהיא הופכת לדמות בשר ודם. את המיצג הזה ראיתי לפחות שלוש פעמים והוא ממשיך לרגש אותי, גם עכשיו, כשאני כבר כחודש אחרי…

אלכסנדר מקווין פלרטט עם המוות כל חייו, וזה צץ ועולה לאורך כל התערוכה. לא רק כשהוא עושה שימוש במוטיבים גוטיים כמו שלדים וגולגלות, אלא אפילו בקולקציה שאמורה להיות בהשראת האביב. פרחי האביב שלו, הם פרחים מיובשים  וחנוטים שעוד מעט יתפוררו לאבק. אולי אלה פרחים שהונחו על קבר, ואולי פשוט פרחים שכבר נבלו, ומי שיחפש בקולקציית האביב, את שמחת החיים-  בהחלט לא ימצא אותה שם. החומרים, שבהם משתמש המעצב, ביצירותיו, הם תמיד מקוריים : מתכת, נוצות, עץ, עור מחורר ולפעמים אלה הם חומרים מוזרים, כמו: שיער ראש של אישה, שבו השתמש מק-קווין, ליצירת מעיל 'פרווה'. הקונוטציה שהתעוררה בי מול המעיל הזה- התכתבה עם ההסטוריה של המאה ה-20, והייתה מצמררת.

מעיל פרווה משיער ראש של אישה

האביזרים, שבהם מק-קויין משתמש, לקוחים ברובם מעולם החזיונות הביזארי שלו  וכוללים הרבה גולגלות, מסכות מצח של חד-קרן, ראשים מוזהבים של איל ומגני ראש ופנים של אביר.

מאחורי כל הפאר וההדר של הדגמים,מאחורי תצוגות האופנה המרהיבות והנועזות, ומאחורי הפרובוקציה הגלויה והנסתרת- עומד המעצב עצמו, והוא כל כך חשוף ופגיע- עד שהוא חייב להגן על עצמו באביזרים קשיחים.

מגן הפנים והראש של האביר, המופיע כהשלמה לשמלה שחורה בגזרת מחוך, יכול להתקבל כמטפורה לדון-קישוט. מיהו דון קישוט בסיפור של מקווין? את זה צריך לנחש לבד.

מיהו דון קישוט בסיפור הזה?

הדפסה מעוררת מחלוקת

חומרים מעניינים

בין נושאי ההשראה המגוונים של מקווין, ניתן למצוא גם נושאים רומנטיים, כמו שמלת הכלולות העשויה תחרה עתיקה. יצירה מקורית זאת, מעוררת סקרנות, ומעלה אל פני השטח, שאלות פילוסופיות עמוקות, שסובבות סביב הקרבנות של הכלה. הרמזים שהמעצב מנדב לנו בנושא זה, כוללים שתי קרניים מתחת להינומה המסוגננת, המעלות מיד את השאלה מהי מידת הקרבנות של הכלה בחיי הנישואים. האם הקרניים הן קרני האיל המועלה כקרבן? או שאלה הן הקרניים שהוצמחו לה על ידי בן-זוגה?

אלכסנדר מק-קווין הספיק בחייו הקצרים לרגש, להכעיס, לרתק ולבלבל את עולם האופנה . הוא לא רק השתמש בנושאים מעוררי פרובוקציה, אלא שבר כמה טבו'אים ושחט לא מעט פרות קדושות בדרך אל התהילה. הדגם השנוי במחלוקת, שבו מופיע על גב השמלה הדפס של ישו המעורטל, על הצלב, שממוקם ממש באיזור הישבן- הכעיס לא מעט נפשות צדקניות.

לא אוכל לסכם במסגרת פוסט אחד את כל הישגיו של מק-קווין ואני חושבת, כי יצירתו עדיין לא פוענחה במלואה והיא ראויה לפירושים אמנותיים- ספרותיים-פילוסופיים רחבים. 

שמלת עור מחורר עם אביזר של חד-קרן

אביזרים מעוררי מחשבה

אני מניחה שייכתבו עוד הרבה תיזות מעמיקות על יצירתו , על עולם הדימויים שלו, על תרומתו הייחודית לאמנות ועל יכולתו ללכת עם הדברים עד הסוף.

ייתכן שהאינטנסיביות שבה הוא חי את חייו הקצרים- היא שאחראית למותו. ניתן לדמיין אותו לפרפר ששורף את כנפיו בחום הלהבה שהוא הצית בעצמו.

Perhaps he felt his life was going to be an intense one, but a shortened one. He went through life with this great intensity, as if he was trying to squeeze everything out of every single moment.

Andrew Wilson

אני רוצה להפנות אתכם לפוסט אחר שכתבתי על אלכסנדר מק-קווין, עם היוודע דבר מותו

http://ayalaraz.com/2010/02/11/%D7%90%D7%9C%D7%9B%D7%A1%D7%A0%D7%93%D7%A8-%D7%94%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C-alexander-mcqueen/

כל הצילומים צולמו על ידי באייפון שלי