סעודה מפסקת אחת ועשרה אפרוחים

כשאני אומרת ׳אפרוחים׳ אני חשה ברכות קטיפתית של פלומה צהבהבה ומריחה ריח חמוץ-מתוק של אפרוח בן יומו, העולה באפי יחד עם ניחוחו של בצק שמרים תופח ועם תמונה של מטבח קטן, אפוף אדי טיגון, אפיה ובישול. ריח זה מחזיר אותי אל עידן התמימות, ואתו עולה בי געגוע אל התקופה שבה החיים היו פשוטים ומספקים, והשמחה על המעט שהיה – הייתה גדולה מהצער על כל מה שלא היה.

זאת הייתה תקופת הצנע.

גרנו אז בטבריה, בבית קטן מוקף גינה. בחזית הבית הייתה מדשאה קטנה, אשר ממטרת נחושת, בעלת שתי זרועות השקתה אותה מדי ערב ופיזרה יחד עם טיפות המים רסיסי אור לכל הכוונים. מאחורי הבית היו שלושה עצי תאנה גדולים שעליהם נהגתי לטפס בקיץ ובאצבעות דביקות ללקט את הפרי הבשל הנוטף דבש, לקטום את גבעולו הקצר ולהכניסו לפי.
בצדו המזרחי של הבית, בין המדשאה לבין עצי התאנה נמצא לול התרנגולות.

את הלול החליטה אימא להקים, כדי שיהיה לילדים ביצים להשלמת קצבת המזון המצומצמת שניתנה אז לכל תושב באמצעות ׳נקודות׳. פנקס הנקודות היה המסמך השמור ביותר באותם ימים ומי שאבד לו הפנקס היה צריך לעבור תהליך ארוך ומייגע כדי להוכיח שהפנקס אכן נגנב או אבד וכי לא הייתה כאן כוונת זדון להשגת פנקס נוסף. כל אחד מהדפים המעטים שבתוך הפנקס היה מחולק למשבצות שעליהן הודפסו מספרים ואותיות. לאחר ההודעה ברדיו על מוצר המזון שהוקצב לאותו שבוע- היה החנווני גוזר מן הפנקס את המשבצות המתאימות ותמורתן קבלה המשפחה את מצרכי המזון החיוניים.

במקום ביצים- היה לנו בתקופת הצנע אבקת ביצים, במקום חלב- אבקת חלב, במקום קפה- ציקוריה (עולש) ובמקום שוקולד- קבלנו משהו שלא היה דומה בכלל לשוקולד שאתם מכירים. לשוקולד הצנע היה מרקם קשיח והוא הגיע בשני טעמים: לימון ותות-שדה. אולם לא היה כל דמיון בין טעמם של הפירות האלה לבין הטעם הסבוני של הממתק הנוקשה. כילדה, שגדלה בארץ בתקופת הצנע, אני יכולה להעיד שהשוקולד הזה, על אף טעמו המוזר היה ממתק נחשק.

תור לחלוקת מצרכי מזון מוקצבים בתל-אביב

אבקת ביצים

פנקסי נקודות

בתוך הלול שאימא הקימה בחצרנו, גרו בהרמוניה שלוש תרנגולות שהגיעו אלינו כאפרוחיות מגודלות ומהר מאוד התכסו בנוצות צבעוניות והחלו לטייל בגינה, בין המדשאה לעצי התאנה, כשהן מקרקרות בהתרגשות למראה כל דבר בלתי מוכר. גם כשתרנגולות בגרו והפכו לשתיים חומות ולאחת לבנה מנומרת בשחור– הן סרבו להטיל ביצים,

שתי תרנגולות חומות ואחת לבנה-שחורה

עד שיום אחד הגיע אבא מן השוק ובידו תרנגול קשור בשתי רגליו. התרנגול היה יפיפה והתהדר בזנב מפואר ובנוצות בצבעי חום, אדום, ירוק וכחול כהה, וכן בכרבולת זקופה. הדייר החדש בלול התחבב על שלוש התרנגולות שהגיעו לפרקן והן חילקו ביניהן את הזכות להתרועע אתו וכל אחת מהן התכופפה בהכנעה, כאשר הגבר היחיד בשטח החליט לעלות עליה ולנקר בראשה.

תרנגול ערבי

לא עברו ימים רבים והתרנגולות התחילו להטיל ביצים. התרנגולת החומה עם הנוצות הכהות, שהייתה אהובה עלי במיוחד, הייתה שיאנית הלול והיא נהגה להטיל ביצה מדי בוקר. ערב אחד, כשהלכתי להגיד לה 'לילה טוב', מצאתי אותה מקרקרת בשמחה ולידה ביצה נוספת.
יום אחד אמרה אימא שהיא רוצה להדגיר בלול שלנו- אפרוחים. סבתי הטבריינית, שהייתה אישה שומרת מצוות טענה שבמשפחה שלנו לא הדגירו אף פעם אפרוחים וצריך לשאול קודם את הרבי, אבל אימא ענתה לה שיותר חשוב לשמור על בריאות הילדים מאשר לשמור מצוות, ואבא שתמיד עשה בדיוק מה שאימא אמרה לו, הלך להביא ארגז עץ גדול מהירקן.

את המדגרה המאולתרת ריפדו בעיתונים משומשים ובסמרטוטים רכים ועליהם הושיבו את הדוגרת כשמתחתיה הונחו עשר ביצים. הארגז ובתוכו הדוגרת הוכנס למרתף שהיה חפור בגינתנו ושימש גם כמקלט.
יום אחד, במלחמת השחרור, התקרב מטוס אויב לשכונה, צופר האזעקה הופעל וכולנו רצנו במהירות למקלט. הצלחנו להגיע למקלט דקות בודדות לפני שהבית כולו הזדעזע ונשמע פיצוץ חזק. אחרי שנשמעה צפירת הארגעה, מיהרנו להגיע לאזור הנפילה וגילינו שבחזית של מלון ׳מרגוע׳ שהיה מרוחק מביתנו כחמש מאות מטר, נפער בור גדול והבניין ניזוק קשה.

ייתכן שהייתה לאירוע טראומטי זה השפעה על זירוז בקיעתם של האפרוחים, כי למחרת כשהלכתי כהרגלי מדי יום, לבדוק מה שלום הדוגרת, ראיתי לידה אפרוח צהבהב ורטוב, עומד בקושי על רגליים דקיקות ומצייץ בקול חלוש ומכמיר לב. חפנתי את האפרוח הזעיר בכפי והעברתי אצבע מלטפת על ראשו הצהוב. הוא נרעד ונראה כה שברירי ופגיע, עד שחששתי לחייו ומיהרתי להחזירו אל מתחת לכנפיה המגוננות של אמו. עוד באותו יום בקע אפרוח נוסף מן הביצה וכעבור שלושה ימים, כבר הסתובבה הדוגרת הגאה עם עשרה אפרוחים שדידו בעקבותיה לכל מקום.
האפרוחים בגרו וצימחו נוצות, והלול שלנו התעשר בעוד שבע תרנגולות ושלושה תרנגולים.

הלול היה מקור מעולה לאספקת ביצים למשפחה, ובמקום לקבל חביתה נטולת טעם מאבקת ביצים, קבל כל אחד מהילדים במשפחה ׳ביצת עין׳ מטוגנת אחת לכמה ימים.

לקראת הסעודה המפסקת ביום הכיפורים, 1950, החליטה אימא לשחוט את התרנגולת החומה עם הנוצות הכהות, שחדלה להטיל ביצים.

מרק העוף הזהוב עם עיגולי השומן שצפו מעליו, היה מעדן נדיר בתקופת הצנע והדיף ריח מגרה שחדר דרך כל בלוטות הטעם. צלחות המרק המהבילות הונחו על השולחן ליד כל אחד מהסועדים וריחן מילא את חלל הבית. אבל אף אחד מאתנו, הילדים, לא יכול היה להכניס אל פיו אפילו כף אחת מהמרק הטעים.
אימא שתמיד עמדה על כך שכל ילד יגמור לאכול את כל מה שבצלחת, לא אמרה לנו דבר ולאחר כמה דקות של שתיקה, הורידה את צלחות המרק המלאות שלנו מן השולחן והגישה לנו במקומן קציצות ירק…

התמונות מתקופת הצנע מתוך אתר הנוסטלגיה הישראלית http://www.nostal.co.il